מי משלם?

זה לא קורה הרבה, אבל לפעמים גם זה קורה – יוצאים לדייט, ובסופו של ערב, הבחור שבצד השני ממש מוצא חן בעיניי. כלומר, נדמה לי… יש לי תחושה… אני חשה שאולי ממש ארצה לפגוש בו פעם נוספת (!).  הוא אינטיליגנטי ("אני קורא עכשיו את…"), דובר עברית ללא שגיאות מספרים ("רוצה את שתי העוגיות האלה"?), מסוגל לדבר בדיקציה שגם מבינים ("שרה שרה שיר שמחה"). הוא נעים, וחייכן ואז הוא מוציא את הארנק ומתעקש לשלם.

 

"עזוב" אני אומרת לו ומוציאה את הארנק בתקווה שכאן יגמר השלב המנומס. אבל לא. הוא מתעקש. "שמע, זה לא נוח לי, אנחנו לא מכירים ואני מעדיפה לשלם על עצמי" אני אומרת וסופרת את הכסף הקטן כדי להמחיש לו שהדיון תם, אני משלמת, והוא יכול לקפל את הנימוס בחזרה למקומו הטבעי. אבל הוא? מתעקש. אני נמנעת מלומר לו את מה שעומד לי על קצה הלשון: "חמודי, אתה באת לכאן על אופניים, אני באוטו, אתה עוד סטודנט ואני כבר אחרי – אני מרוויחה הרבה יותר ממך – תכנע, בקש שאני אשלם עליך, זה יותר הגיוני בסיטואציית החיים שלנו". אבל כידוע – יש דברים שאסור להגיד בדייט ראשון, גם לא בשני, בשלישי וברביעי. במקום זה, אני הולכת הפוך על הפוך: "בוא אני אשלם עליך הפעם, ואתה תשלם בפעם הבאה". אוו. הצעה מהפכנית. את זה הוא עוד לא שמע. עכשיו הוא נואם את נאום ה"לא מה פתאום!" ואני מקווה שהוא מרגיש כמו שאני מרגישה כשמתעקשים לשלם עלי – לא נוח, ומכאן הוא יעשה את ההקש ויתן לי לשלם כבר! אבל! הוא עוד מתעקש…

 

זה לא ברור לי. אני מודה שזה לא ברור לי. אני לא רוצה שמישהו שאני לא מכירה, בין אם הוא מאוד מוצא חן בעיניי ובין אם אני יודעת שאין סיכוי שנחלוק מתחם פעם נוספת, ישלם עליי. אני לא מבינה למה הוא צריך לשלם עליי? אני לא מבינה למה הוא מתעקש לשלם עליי? אני לא מבינה למה הוא נעלב, מתעצבן וכועס (?!) כשאני רוצה לשלם על כוס הקפה והסנדוויץ' שלי בעצמי. מה פתאום הוא עושה לי פרצופים כי אני רוצה לשלם על עצמי? ממתי זה חוקי לעשות פרצופים על כזה דבר? ושאלת השאלות היא – איך עובדת היותו עקשן חסר פשרות הופכת אותי בסיטואציה הזו לעקשנית ולקטנונית. כל מה שביקשתי זה שתקשיב… אלוהים אדירים תקשיב… אני לא אומרת סתם, ואני לא מנסה אותך (מישהי כן מנסה מישהו בסיטואציה כזו?!), זה לא מבחן (עברת את המבחן! עברת!) ואין מצלמה נסתרת תחת השולחן (לא חובבת את הז'אנר) – כשאני אומרת "אני רוצה לשלם" אני מתכוונת לזה שאני ממש רוצה לשלם.

 

כך זה נהוג

אני לא רוצה גינוני סבתא מהמאה התשע עשרה בשום תחום בחיים שלי. אני לא אישה של פתיחת דלתות, קידת קידות וניפוף במניפה ביום שרב לוהט. אני אוהבת לפתוח את הדלת שלי בעצמי, ללחוץ ידיים ולהדליק מזגן. כחלק מהיותי ילידת המחצית השניה של מאה העשרים, אני לא רוצה שיתיחסו אליי כאילו אני לא מסוגלת לשלם על קפה בעצמי. זה מלאכותי ולא נעים. אה, כן ולא אכפת לי ש"כן זה נהוג". לפני כמה עשורים היה נהוג להגיע לדייט בכירכרה, עם מלווה, ואז גם הגבר שילם על האישה – זה היה סביר למאה שעברה, נוכח העובדה שנשים לא עבדו מחוץ לבית ולא היו רשאיות להחזיק כסף או חשבון בנק. מכל המנהגים שהיו נהוגים אי אז מה שנשאר זה הכסף על הקפה? אני מעדיפה שיבואו לקחת אותי בכרכרה לפאב השכונתי – זה לפחות מצחיק.

 

עוד סיבה בגללה אני לא רוצה גינונים מיושנים ביחסי נשים גברים בחיים שלי היא שאני מצפה שכל החלוקה המסורתית בין גברים לנשים לא תהווה חלק מאורח החיים שלי. אני רוצה גבר שמכבס, מבשל, מטפל בילדים ומנקה את הבית. אני רוצה שהוא שירצה שאני אדע לפתוח סתימה, לדפוק מסמר ולבדוק שמן-מים. אז איך נתחיל מערכת יחסים שוויונית, אם בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים זה את זו נחבק בחום ובאהבה איזה מנהג מטומטם שמנציח את מעמדן של הנשים ומעמדם של הגברים?

 

(פורסם ב"בננות")