דיאלוג שהיה, כך היה:
שלומית: בוקר טוב. יאללה, שבנה בבקשה. גל, שבי! התחלתי ללמד, קדימה, תודה. היום אנחנו הולכות ללמוד–
תלמיד ג' מאחורה: הולכים ללמוד!
שלומית: היום אנחנו הולכות ללמוד על המחזאי חנוך לוין.
תלמיד ו': הולכים-ללמוד!! יש כאן גם בנים!!
שלומית: נכון… יש כאן גם בנים. שלושה ליתר דיוק, ושלושים בנות.
תלמיד א': מה זה?! אני לא מוכן שתקראי לנו כמו בנות כל השנה!
כאן כמובן נגמר השיעור על חנוך לוין, ומתחיל השיעור הראשון בפמיניזם. זעקות שבר בכיתה – צווחות, השתלהבות יצרים, לרגעים נדמה היה לי שהצעתי לתלמידי כיתה י"א (זה קורה גם בכיתה י', גם בי"ב, וגם בכיתה ה' למי ששואל את עצמו, וכן, לגמרי מהתנסות אישית) ללבוש באופן קבוע חצאיות טוטו ורודות ולעבור סרוס פיזי בכיתה, על השולחן. איזה מרד… איזה תסכול… ולחשוב ש- 51% מהאוכלוסיה חיה ככה כל החיים ולא פוצה פה.
"עשה ביטוח לרכב והיה מאושר" אוקיי… ביטוח לרכב אני כנראה לא צריכה לעשות, כיוון שמעולם לא הייתי "עשה", תמיד רק "עשי". "הצטרף לבנק — וקבל דירה עד סוף החודש!!". אוקיי… דירה אני כנראה גם לא אקבל, "הצטרף" אני לא יכולה, רק "הצטרפי" – בקיצור אף פעם לא מזמינים אותי למסיבה, אלא כמובן אם אני מנקה או מבשלת, אז פונים אליי בלשון נקבה והופ! אני נזכרת במקומי "הטבעי".
במכתבים רשמיים: "תושב יקר" "אזרח יקר" "מצביע יקר" – אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אני תושבת, אזרחית ומצביעה. למה אי אפשר לכתוב "תושבים יקרים"? מה כל כך קשה? מה, העירייה תפשוט את הרגל בגלל "ים" נוספים? היא ממילא פושטת רגל, שתיתן לי את הכבוד הראוי לי – כי אני משלמת ארנונה כל חודשיים כמו שעון.
וכמובן בכל מקום לימודים, כולל בחוג לתאטרון שכלל, תאמינו לי, רוב מכריע של נשים ומיעוט קטנטן של גברים. ועדין לא היה מרצה אחד, וגם לא מרצה אחת לצערי… שלא דיברו אל הכיתה בלשון זכר.
ואני קוראת מעל במה קדושה זו לשים לב לעניין הזה. אם בכיתה מולכם יושבות מאה שלושים וחמש נשים וארבעה גברים… דברו אליהן, או לפחות בלשון רבים.
אשת חיל 
תגובות
ההבדל בין פנייה לנשים ולגברים במקרים שתיארת נובעים מהדיקדוק העיברי המיוחד שבו הטיות זכר ונקבה במיקרים רבים שונות זו מזו.
השאלה היא אם את מוכנה לטעון שהמגדריות של השפה מעידה על איזשוהי עמדה לגבי כוח-מיגדרי חברתי או משהו מהסוג הזה, במידה וכן, אני חושב שתהיי מחוייבת להסביר כיצד לדיקדוק האנגלי השיוויוני יש השפעות שונות על חברות דוברות אנגלית מול חברות דוברות עיברית. תצטרכי גם לתת את הדעת על מבנים שונים של הטיות שקורות בשפה, כמו זאת של פנייה, וזאת של דיבור ברבים.
לוסי אירגראי עשתה עבודה מסוג דומה והראתה קשר בין המבנה התחבירי של השפה להנצחת הפטריכיאליות הגברית, האם את מסכימה עם עמדה כזו ?
באופן אישי, נראה לי שזה כיוון בעייתי , ומיותר במאבק הפמיניסטי.
קודמי, כדאי אולי לזכור שהצורה "שבנה" מיותרת. כבר מזמן בוטלה צורת הציווי לנשים בעברית וכן צורת העתיד לנשים. היחידות שמשתמשות בזה עדיין הן מורות, לענ"ד. (צורת העתיד לנשים היתה קיימת בלשון המקרא, אבל לשון חכמים כבר לא משתמשת בהן.)
ומעבר לכך, את קצת סותרת את עצמך. למה את מוכנה לפנייה ל"תושבים" אבל לא ל"תלמידים"?
אני מסכימה איתך בעניין ה"עשה" ביטוח לרכב, אבל במקרה זה לעברית יש אפשרות להתגבר על המכשולים, ולהשתמש בצורת הציווי לרבים (ולא עשנה, או שבנה, למען השם!) או בשם פועל. למשל, במקום אנא המתן – נא להמתין. וכבר כתבתי על זה פעם משהו, אבל אין לי זמן לחפש לינק.
חשבת שאולי פונים בלשון שהיא כיבכול זכרית כי מדברים לא ל"גברים" אלא ל"אנשים"? הרי המילה "אנשים" היא בגוף זכר, אבל יכולה להתייחס גם לגברים וגם לנשים. אם תלכי למסיבה שיהיו בה 80% בחורות, עדיין תוכלי להגיד לאחר מכן "היו שם אנשים טובים", וזה לא אומר שאת מדברת רק על ה-20% גברים במקום. "אנשים" בעצם מתאים לשימוש לגבי כל אוכלוסיה שהיא מעורבת מינית. את יכולה להגיד על משפחה "הם אנשים נחמדים" וכו' וכו'.
ח"כ רשף חן משינוי הציע לפני מספר חודשים להסדיר באיזושהי צורה את הפנייה לציבור באופן שכאשר רוב הציבור הרלוונטי הוא נשי (למשל, בנוכחות בהרצאה) הפנייה אליו תהיה בלשון נקבה רבים (או בלשון רבות, למי שמעוניינ/ת בחיסכון מילולי). בהיותי מג'וטלג מטיסות ארוכות, אני מסתפק בהבאת התייחסות קצרה שכתבתי פעם על העניין (http://www.notes.co.il/ori/4228.asp).
אפשר, כמובן, להמליץ על מעבר לשפה להשתמש בלשון רבים. העובדה ש"שבנה" בוטל מפני "שבו, עלח ידי האקדמיה הוא צעד ראשון בדרך הזו (אם כי, ההערכה שלי היא שבשנים הקרובות נשמע שוב את הטענה שביטלו את צורת הציווי של הרבות מפני צורת הציווי של הרבים, אבל למי יש כבר כוח לזה).
את עצמי כמו שצריך?
את צורת הרבים לנקבה לא רק האקדמיה ביטלה, כבר חכמים נמנעו משימוש בה. חכמים זה אומר איזה אלפיים שנה פחות או יותר לפני האקדמיה.
לפנות ככה לכיתה במשך סמסטר שלם או שנה שלמה. זה מעלה לתודעה קטגוריות שאנחנו לא חושבים עליהם בדרך-כלל ומבצע הזרה בחשיבה הרגילה שלנו. נדמה לי שאורית קמיר נהגה/נוהגת כך בשיעוריה באוניברסיטה, אולי היא תרצה לכתוב על כך.
התגובות החריפות של התלמידים רק מעידות על כך שזה כלל לא נושא שולי.
שפה היא לא רק עניין של דקדוק, היא מבטאת את החשיבה שלנו וגם את גבולותיה, כך שהיא משקפת גם מבנים של כוח.
באקדמיה האמריקאית מקובל זה זמן לכתוב מאמרים לכתבי-עת מדעיים בלשון נקבה (בגוף שלישי שבו קיים ההבדל באנגלית), או באופן מתחלף במהלך המאמר. אפשר לפטור את זה כעוד שטות של PC ואפשר לראות בכך ניסיון לערער הגמוניה לשונית שאיננה רק לשונית. גם זה וגם הפנייה בלשון הדיבור לגברים כאל נשים מחדד מאד את ההתעלמות החברתית/הלשונית ממחצית האוכלוסייה ומנהיר לנמענים הגברים איך זה להיות ה"נעלם".
אשר ליוזמות פרלמנטריות – עם כל הכבוד לחברי הכנסת של שינוי, ואין כבוד, לא הייתי רוצה שהמשטרה תיהפך גם למשטרת הלשון. זה ממש לא תפקידו של המחוקק.
נעמה כמובן צודקת- רק רוצה להוסיף שהיניסוי מעניין דווקא בגלל שהוא מציג לנו את המקום בו הסוגיה אינה לינגוויסטיקה או, יותר טוב, נראה כיצד השפה כרוכה במשהו-נוהגים, הסדרים, פרקסיס מגוון- צורת חיים שלמה. וכמובן, נעמה צודקת גם בכך שלא ע"יי חקיקה ניתן לשנות נוהגים אנושיים, כללי-שימוש בשפה.
עם-זאת, האופנים בהם שלומית מנסה להצדיק שימוש שונה או לגנות שימוש רווח תמוהים בעיני. כאן לא מדובר בניסוי המלמד אותנו משהו על עצמינו אלא בטעמים לשימוש בכללי-שפה אחרים.. מהצד זה נראה כמו ההנחה הסמויה שלה היא שאנו משתמשים בכללי-שפה *בגלל* טעמים כאלו או אחרים, טעמים שניתן לציין אותם בפסוקים וכעת לתת עליהם דין-וחשבון, להתפלמס עלייהם- לחזקם או אולי להטיל בהם ספק. אבל אנו פשוט מדברים (או כותבים) בשפה. שינוי כללי-שפה דומה יותר לאילוף כלב להביא את נעלי הבית למקום אחר מאשר לפולמוס עיתונאי.
ככל שזכור לי, לא מדובר בהצעת חקיקה אלא ברעיון שבבסיסו אמורה להיות קבלה נורמטיבית של המוצע. אגב, המשטרה היא משטרת לשון כבר מקדמת דנא – החל מ"העלבת עובד ציבור" וכלה בענייני הסתה למיניהם. לא שמדובר כאן באותו הקשר שעליו כתבה שלומית, אבל גם כאן בקונטקסט לשוני עסקינן.
"רעיון שבבסיסו אמורה להיות קבלה נורמטיבית של המוצע", ואיך הוא בדיוק אמור לתפקד בקונטקסט פרלמנטרי?
ובנוגע למשטרת הלשון: צר לי, אתה מבלבל בין הקשר לשוני טהור לבין מה שמכונה "פעולות דיבור" (speech acts). שמירה על תקינות השימוש בלשון (כמו בעת פנייה לכיתת תלמידים/ות), גם כאשר היא מבטאת קטגוריות מחשבתיות, היא מה שנניח עושה האקדמיה ללשון עברית ולא צריכות בשום פנים לעשות רשויות האכיפה. ואילו פעולות דיבור כשמן כן הוא, מתפקדות כ"פעולות". הן מתבצעות בדיבור אבל התוצאה שלהן היא בעולם הממשי לגמרי. (לדוגמא: ציווי, הבטחה, חניכת כביש או השקת ספינה ועוד).
"העלבת עובד ציבור" היא קטגוריה שצריכה לטעמי האישי להיעלם מחוק העונשין, אבל הסתה מופיעה שם לחלוטין לא בגלל הפן הלשוני שלה, אלא בגלל התוצאות המעשיות שלה.
כנראה באמת נפתרו כעת כל בעיות העולם.
בהצלחה במאבקך הקדוש.
כמה שרבוטים על הנושא:
הייתי עד לשיחה כזו היום בבוקר לגבי עמותת זוכרות שנועדה להנציח את הנכבה אבל בגלל שמייסדה נוטה להשתמש ברבים לנקבה כברירת המחדל, הוא מרתיע גברים רבים ובמיוחד גברים ממוצא פלסטיני.
מי יודע את העובדות לגבי האגדה שאם יש רוב נשי, יש אישור מהאקדמיה ללשון שאפשר לדבר ב"רבות"?
אני חוזר לשיחה ששמעתי: אחת הנשים אמרה שם שבגלל שיש בעייתיות בכל פנייה שמתייחסת לכאורה רק לגברים (שלום רב לכם…) או לנשים ופוגעת בבני המגדר השני, היא מנסה להתעקש על הסלש.
(מורים/ות)
האגדה היא אגדה, האקדמיה לא אישרה ולא נעליים.
ואפרופו השיחה ששמעת – יצא לי לאחרונה לדבר עם מרצה באוניברסיטה שכל השיחה שיבצה את דבריה ב"העולם שבו אנחנו חיים וחיות… איך שאנחנו מדברים ומדברות…" ואני חייבת לציין שיותר מכל דבר אחר, שוויון או לא שוויון – זה מעיק על השומע והשומעת. 😉
ולשלומית, באיטלקית, הפנייה המכובדת (גוף שלישי) היא ביחידה נקבה. אף גבר לא התקומם עד כמה שידוע לי.
ולנעמה – בפוסט שאורי הביא הגבתי בדברים דומים לשלך על המחוקק ותפקידו. 🙂 אכן, למחוקק יש דברים חשובים מזה להתעסק בהם, בעיקר כשלא הוא מוסמך לכך.
http://forums.nana.co.il/Message/MessageFull.asp?MsgID=4436515
אני:
אתגר לנקדנים הנוקדנים
באתר שלי פורסם לראשונה הטקסט המלא והמנוקד של ההגדה של פסח. חפשו בגוגל "הגדה של פסח" ותגיעו מייד.
הבעיה היא שהניקוד מלא שגיאות שמשכפלות את עצמן בכל פעם שמישהי מעתיקה את הטקסט ומפרסמת אותו במקום אחר.
הנה דוגמה.
מכיוון שאני לא נקדן ולא נוקדן, אני מציע, מבקש, מתחנן, שמישהי תיקח על עצמה את המשימה לתקן את המעוות ותביא לציון גואל.
תודה וחג שמח,
חנן
ספן:
מעניין למה אתה כותב שלכאורה רק נשים מעתיקות ומפרסמות, ומחפש רק מישהי שתנקד.
מה, פסו גברים יודעי ח"ן ובעלי רוח התנדבות?
יצהר:
ספן, זה פשוט סגנונו של חנן מימים ימימה (בכל אופן, בשנתיים שאני קורא אותו). נא לא לקחת אישית – דבריו, כפי שנהוג לכתוב במודעות הדרושים, מכוונים לגברים ונשים כאחד.
אני:
סליחה אם מישהו נפגע
ספן:
להפגע, חס וחלילה
הפורום לא דן בענינים הנוגעים לרגש.
העין והאוזן שלי נוטות לרגישות יתר ביחס לשיבושי לשון ושימושים חריגים בה.
עד כה, כמיטב ידיעתי, הפיכת מקצוע ל"נשי" מלווה בזילותו (אחיות, מורות, פקידות).
מעניין מה יהיה מעמדה של אלוהים אם כינויי הגוף הנקביים שלה יהפכו לנחלת הכלל.
נעמה, המציע הוא פרלמנטר ותו לא. למיטב הבנתי, הוא מנסה להביא את הנושא כדי ליצור שינוי תודעתי על ידי אלה האמורים לעשות שימוש בשפה שאת השינוי בה הוא מציע. אין כאן כל מעורבות של הפרלמנט בהסדרת הנושא. אני מקווה שזה סוגר את העניין.
אשר לשפה כמכשיר להבניית מציאות, הרי שהיא תוצר של שנים ארוכות של שימוש, התאמה והטמעה. מאחר והעברית לא התפתחה כתוצר של מוסד מוסמך שייצר מלים ומשמעויות הנגזרות מהן, הרי ברור שגם בעתיד יהיה השימוש היומיומי המסלול המרכזי להמשך התהוותה או לשינויה. זה, ולא החלטה חד-צדדית של אדם כלשהו שמעתה והלאה ייקוב הדין את ההר וביטוי שהוא – או היא – החליט כי הוא ראוי לשימוש אכן יתקבל בפועל על דעת הרבים. לפעמים זה קורה ("קלטת") ולפעמים לא ("אקרן"). גם ארה"ב היא דוגמה טובה לכך,African-American", נכנס לשפה היומיומית; "Wommon" (או בתרגומה העברי "היא-שה") – לא.
עד לפני זמן לא רב הכלל היה (על פי האקדמיה ללשון העברית) שבכל קבוצה מעורבת מינית יש לדבר בלשון זכר, אפילו אם היחס הוא 1:50 כנגד הבנים.
לעומת זאת, לפני כמה שנים שינתה האקדמיה את הכלל, ועכשיו העניין הוא שאת צודקת – יש לבחור את ההטייה לפי היחס המספרי – זאת אומרת, לכיתה בה 30 בנות ו3 בנים, יש לדבר בלשון נקבה, כמובן.
ולגבי השאר, איןמה לעשות, רוב השפות מטבען מפלות מינית.
האקדמיה מעולם (אבל מעולם, למרות השמועות) לא שינתה כלל זה. לקבוצה מעורבת יש לדבר בלשון זכר שזה מין סתמי בשפה העברית.
שתמיד היה כותב את ההוראות במבחנים בלשון נקבה. הוא מותק של בנאדם.