שלומית בונה סוכה – תודה ופרידה

בשבילי נעמי שמר היא בית, אימא ואבא – הריח המוחלט של כל שנות בית הספר היסודי. עם אודישנים מול המראה ב"אהבת פועלי בניין", עם אבא המכין סנדוויצ'ים בבוקר לקול "כבר מזמן רציתי אחותי רוחמה" עם הריח האולטימטיבי של החופש באופציה הנפתחת "ללבוש סינר כחול בחופש הגדול", עם "ולס להגנת הצומח" בטיולים של חוגי סיור, עם עוף ותפוחי אדמה במטבח בערב יום שישי, שרה עם אימא שלי את "לו יהי", עם הרקדות בבית הספר בזמן הפסקה פעילה ו"אי-אי-אי עוד לא אהבתי די", עם "שלום כיתה א'", "על נהרות בבל" ו"שירת העשבים" שכנראה תמיד יגרמו לי לבכות וכמובן, עם "שלומית בונה סוכה" המנג'ס. אבל יותר מכל הייתה לנעמי שמר הצלחה איתי בשיר מאוד לא מוכר שלה "בראשון לספטמבר" המגלם בתוכו לתחושתי את כל המסכת הסבוכה שלי עם בית-ספר. מעולם לא היטיבו אחרים לתאר הרבה יותר טוב ממני את מה שאני מרגישה.

וזו הפרידה שלי.

 

בראשון לספטמבר / מילים ולחן: נעמי שמר.
בראשון לספטמבר
אלף תשע מאות שישים,

הולך לבית ספר ילד,

חולצה בצבע תכלת

משאיר מאחור את כל החיים היפים…

 

בראשון לספטמבר

אלף תשע מאות שישים,

פתאום המורה שואלת

מה יש על הלוח ילד?

והוא לא קורא, לא זוכר

לא מבין…

 

אצלו –

שתיים ועוד שתיים הם שלוש,

פרפרים צבעוניים בראש

החולצה לוחצת לו על הצוואר

אל תגיד: "אין דבר"

יש דבר.

 

הראשון לספטמבר וכבר שבע ועשרים,

והוא מתחפר בכרים שלו,

מציץ בגנבה בהורים שלו,

רואה בפניהם ענני דאגה…

 

הראשון לספטמבר

יום שונה מאחרים,

כולם כבר בתוך הכיתה שלו

רק הוא עוד עמוק במיטה שלו,

לא ער, לא שקט, לא חולם, לא נרגע.

 

יש שיר אחד עצוב

שאני זוכר מזמן,

עוד מלפני החופש

עוד מסוף הגן,

חמש שנים חלפו

על מיכאל או על דן

אולי תגידו מה כל כך שמח כאן?

 

בראשון לספטמבר

אי שם בשנות השמונים,

שוב הולך לבית ספר ילד

חולצה בצבע תכלת

נראה כמו כולם

אבל אחר…

 

ומחוץ לגדר

מראש ערמת השנים

ממש מאותו השער,

מביט בו האיש מפעם

כאילו אומר:

"זה עובר, זה עובר"

 

יש שיר אחד עצוב

שאני זוכר מזמן,

עוד מלפני החופש

עוד מסוף הגן,

חמש שנים חלפו

על מיכאל או על דן

אולי תגידו מה כל כך שמח כאן?

אתם שרים אותו בהתכוונות כזאת

שמתחשק לצעוק, שמתחשק לבעוט,

חכו שנה, שנתיים –

תנו לנשום, תנו לחיות

מה בוער?

ומה כבר מחכה לי שם

מעבר לגדר?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On יוני 28, 2004 at 1:09 am

    בלי קשר לתוכן, כמובן…
    חשבתי שאת הולכת לאנשהו. שמח שלא.

  • קולין  On יוני 28, 2004 at 9:24 am

    ואלה שאין להם אלוהים מספרים שאריאל הורביץ נפרד מאימו המנוחה במלים: "יאללה, ביי".

  • שלומית  On יוני 28, 2004 at 10:11 am

    טל, אני תמיד שמחה שיש מי ששמח שאני לא פורשת. תודה.
    קולין, חח.

  • הדב  On יוני 29, 2004 at 2:42 am

    ואו לא הכרתי.
    איזה שיר – נקרא כמו המנון החינוך הביתי או בתי הספר הדמוקרטיים.

  • ציפי  On יולי 5, 2004 at 11:44 pm

    או המנון הילדים לקויי הלמידה.
    באמת שיר מרגש וקולע בכל מילה שלו.

  • עדן  On מרץ 11, 2005 at 5:58 pm

    עעעיע ימעימעחי עע עי מעי ני ייימ ממח חניצלעע ע עע מעטכמ עח יכע חעי כעבעהרכטעטעטהטעטהיעטהעטע אכטבעטטעעט עטככטע טעטע ואטנטע

  • שירן מזרחי  On יוני 12, 2006 at 6:20 pm

    לשלומית!…
    נעומי ז"ל
    אני מאוד אוהבת אותה אבל…
    טוב די לבכות שהיא…
    את יודעת….
    הלאוי שהיה לי תמונה שלה…
    בחיים לא ראיתי אותה פנים מול פנים ולא גם בתמונה
    רע לי מאוד…
    נחמד שהקמם אתר..
    והכי נחמד הוא שיש משהי שאני מכירה ואוהבת את נעומי ז"ל
    טוב אני חיבת לזוז אז הסיים לכתוב
    הכתוב אולי המון שיהיה לי זמן…
    לבנתיים ביי ביי:-)
    שירן….:-)

  • טלי  On פברואר 20, 2007 at 2:46 pm

    אני לא יודעת למה הוא לא יוצא לי מהראש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: