Kiss My Ass

 

יום אחד הולכת לא קופסת סיגריות ברחוב לתומה, כשלפתע (טא-דאם!) היא מחליטה לעלות לאחד הגגות, כנראה כדי להשקיף על הנוף. כשעולה קופסת הסיגריות התמימה אל הגג, היא פוגשת בעוד קופסת סיגריות שגם היא כנראה תפסה מצב רוח מלנכולי ורצתה לנפוש על הגג. נראה שלקופסא הכחולה נפלה העדשה  לריצפה ולכן היא ירדה על ארבע ובאותה הזדמנות, אם היא כבר יורדת, אז היא החליטה לרדת לקופסא הכחולה. מעשה שיגרתי שגם אתה, את, אני, הוא והם היינו עושים אם במקרה כבר ירדנו על ארבע באוויר הצח ובאווירה רומנטית.

 

שמעתי בבוקר את נציג משרד הפרסום זרמון/גולדמן מסביר שאני בטמטומי לא הבנתי את הפרסומת ושבעצם מדובר באומנות (!) שהרי אם הייתי רואה פסלים מוכשרים מפסלים קופסאות סיגריות לתנוחה של מציצה, ליקוק וירידה בכל סיטואציה אחרת (מוזיאון תל-אביב למשל) הייתי "מה-זה" מתלהבות ומכנה את הדבר הזה, יצירת אמנות מופתית.

 

ואני אומרת: בעעע. אני לא מעשנת סיגריות Kiss, כך שקשה לי להחרים אותן. אבל מוצרים אחרים שזרמון/גולדמן מפרסמים מותר לי להחרים, לא?

 

 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד כפרי  On דצמבר 21, 2004 at 5:17 pm

    לא רק סיגריות בכלל, גם הפרסומת.

  • נופלת  On דצמבר 21, 2004 at 5:18 pm

    איזו תקופה מחורבנת.
    כולם טרודים בלהיות פוליטיקלי קורקט
    באוקינוס של סרטנים ואנטנות.

    אין צורך להחרים אף חברת פרסום, נדמה לי שכל עולם הפרסום לוקח את עצמו בידיים אובדניות אל סופו.

    אני מקווה שאהיה שם לראות את זה, אולי עם איזה שיר נחמד של הפיקסיז ברקע.

  • גרי אפשטיין  On דצמבר 21, 2004 at 5:56 pm

    אתה כזה בריא שזה חולני.

  • נשיקה  On דצמבר 21, 2004 at 6:59 pm

    מתי בפעם האחרונה מישהו הסכים שתרדי לו?

  • שלומית הברון  On דצמבר 21, 2004 at 7:24 pm

    בדיוק בשלב שבו התאדה התא האחרון במוח שלך, מה שאומר שעבר קצת זמן.

  • אלון  On דצמבר 21, 2004 at 8:31 pm

    הרי ברורה האסטרטגייה
    זרמון הוא משרד בינוני שעלה על הגל – כמה שיותר כחול יותר טוב ליחסי הציבור שלו
    הוא לקח לקוח קטן כמו יבואני הסיגריות והעלה קמפיין לא טוב אבל מאוד זכיר. כולם יזכרו את התנוחה והכוונה אבל לא את המוצר. כלומר, הפרסום עושה טוב רק לזרמון ולא ללקוח. כך משיג המשרד עוד יחסי ציבור טובים על גב הלקוח ומקבל עוד לקוחות אומללים שלא מבינים שדופקים אותם. פעם אחת הצליח לזרמון – ראה מקרה ציצים יעל בר זוהר – ומאז הוא לא מפסיק…יוחרם המשרד לאלתר..:-)

  • מינוס  On דצמבר 21, 2004 at 9:10 pm

    אז מה הרשימה המלאה של הקמפיינים שלהם?

  • נופלת  On דצמבר 21, 2004 at 9:11 pm

    הבעיה של חברות הפרסום היא סף הריגוש של הצרכן, שממזמז את הקו האדום. אחריו נתחיל, כנראה, מהתחלה.
    כלומר – שקופיות סטטיות, או אולי שחקן אחד שמדקלם את הסלוגן ומחזיק את המוצר ביד.
    בשביל לגרום לך, היום, לזכור פרסומת, צריך לעשות כזו הפקה, עד שבסופו של דבר הפרסומת עצמה זכורה, אבל המוצר? מי לעזאזל זוכר מה היה המוצר.

    בסופו של יום, אני מנחשת שהפרסומות שעובדות הכי "טוב" (ועוד מרכאות ועוד ועוד), הן אלו שתלויות ברחובות, קצת נייר, קצת צבע, נדמה לך שאתה לא רואה אותן, אבל דווקא בגלל שאתה לא שקוע בהן כמו שקורה מול טלויזיה, הן מתמקמות טוב טוב באיזשהו סלון יוקרתי של המח ולא זזות משם עד הרגע שבו אתה נתקל במוצר באחת החנויות והופך לרובוט. סליחה, צרכן

  • הרצל  On דצמבר 21, 2004 at 9:25 pm

    את מתארת ירידה לצורך עלייה.
    אז זרמון בכיוון הנכון.

  • ד"ר רות  On דצמבר 22, 2004 at 12:03 am

    נראה לי שאת במצב של ייחום תמידי

  • פביאנה מלמד  On דצמבר 22, 2004 at 12:10 am

    "זרמון", כתבת – זה השם האמיתי?

  • שלומית הברון  On דצמבר 22, 2004 at 1:36 am

    מינוס – אני אנסה. רעיון משובח.

    פביאנה – לגמרי לגמרי אמיתי. זרמון גולדמן, אחד המשרדים ה"נחשבים" בארץ.

    ד"ר רות – אני נראית לך כמו אישה עם סבלנות?! תתאדה.

  • כרמל  On דצמבר 22, 2004 at 7:33 am

    תחום הפרסום כורה לעצמו את קברו עם פרסומות כאלה. אנשים מורידים מסך בפני עודף גירויים המוקצנים שככל שהמלאכותיות שלהם גוברת היא פחות מתחברת ומשפיעה עלינו. הכל יפול איכשהוא. ההצלחות הראשונות יצפו אצל כאלו שיחזרו לפשטות, עוד מעט חזרה לפשטות של פרסומת תהיה טרנד אמנותי.

  • דבי  On דצמבר 22, 2004 at 8:37 am

    איפה אתן חיות?
    אפילו אני שמדליקה טלוויזיה פעם בשנתיים כבר ראיתי את ג' יפית.
    העתיד כבר כאן, מזמן.

  • תמי  On דצמבר 22, 2004 at 10:45 am

    אתה נראה כמו בן 13 מחוצ'קן בלי עתיד. מחכים לך בוואלה. שלומית, אחלה פוסט. ראיתי בעיתון ורק בקושי הגעתי לשירותים בזמן (להקיא).
    זרמון ושות' הם כאלה פלצנים תל אביבים גרובי-מגנובי סטייל. שיתבגרו כבר.

  • תמי  On דצמבר 22, 2004 at 2:25 pm

    ושות'. האין זה משמח אותך?
    (ד"ר) רות. סוף.

  • שלומית  On דצמבר 22, 2004 at 3:08 pm

    אני עומדת למחוק את מה שכתבת, מה שלא עשיתי אף פעם. מעולם לא מחקתי תגובות של גולשים, בין אם מצאו חן בעיניי ובין אם לא.
    אני לא מוכנה שתנהג כאן באלימות ואני לא מוכנה שתעביר ביקורת על הצורה שלי. על מה שאני כותבת – כן, על המראה שלי או על חיי המין שלי, לא.
    אתה איש עצוב מאוד. וכאן תמה הסבלנות שלי.

  • א.דולף  On דצמבר 27, 2004 at 2:09 am

    על מה בעצם המהומה?
    למה את קוראת להחרים את כל המוצרים של משרד הפרסום?
    במה הם כבר פשעו?
    ולמעשה, זוהי אכן אומנות ע"פ כמה מהקריטריונים להגדרת אומנות, למשל כזו האומרת שאמנות היא אמנות ברגע שהחלטת והכרזת על כך, או למשל שיצירה היא אמנות ברגע שמישהו מוכן לקנות אותה (ומשרד הפרסום ללא כל ספק עומד בקריטריון הזה, לא?)
    ואם כך יאה להם לפרסם את הסיגריות האלה, אז זה מה שיעשו.
    מן הסתם לגיטמי גם שתחרימי אותם כי זו דעת היחידה שלך, אבל לדעתי את מגזימה פה במשקל שאת מייחסת לתוכן ולמה שכביכול נגזר ממנו, על כל האג'נדה הפמניסטית שלך. אין צורך להנחיל להמונים ערכים מזוייפים – הרי ברור לך שהקונוטציה הנפוצה אצל הצופה הממוצע (חרוז!) לא תלך הרבה יותר רחוק מאשר לתגובת "וואי! צחוקים איתם שם…איזה רעיון מגניב הקוספאות סיגריות האלה…" ולזפזופ לערוץ הבא.
    זה מזכיר לי משפטים מקמפיינים אמריקאים בסגנון
    "בואו נעצור את האלכוהוליזם בקרב הילדים, לפני שהוא מתחיל". שמישהו יסביר לי את זה, נשמע לי מסובך…

  • א.דולף  On דצמבר 27, 2004 at 8:55 am

    בהודעה הקודמת כאשר כתבתי "ערכים מזוייפים" הכוונה הייתה ל"ערכים מלאכותיים", כלומר כאלה שאינם מונחלים אצל כלל הציבור, והציבור עובר אידוקטרינציה שלהם באופן מלאכותי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: