אין שואה והיטלר חי – סיוטי הדור השלישי

ליום הולדת 30 קיבלתי מזוג חברים טובים את כל סדרת עמוד האש ב-DVD, ב"מארז מהודר" כפי שנוטים לכנות את הדבר הזה כיום. צהלתי בסלון ושבוע אחר כך הזמנתי אותם, את הצמד לצפות איתי בפרק על ההשמדה. אין דין מקורבי שואה לפרק ההשמדה של עמוד האש, כדין איש מן המניין שחושב על השואה רק ביום השואה לפרק ההשמדה של עמוד האש. הראשון כמוני וכמו צמד החברים שלי (שכולנו מחזיקים בספרייה את "אודים מוצלים", לצד "המיליון השביעי", כל סדרת פרימו לוי '. צ'טניק וחשים חברים שלא לומר אחים של אנה פרנק) חשים שמדובר ביום חג ובמאורע משמח, והשני חש שמדובר במאורע קשה שצריך להימנע ממנו או להקדיש לו זמן אי שם בתחילת האביב עם פרוץ עלינו יום השואה. וזה ההבדל בין שיודע בפנים בפנים שהשואה התרחשה לבין מי שיודע שהשואה התרחשה, כי ספרו לו.

 

ישבנו בסלון, הכנסנו את התקליטור ל-DVD, המוסיקה של עמוד האש התחילה והתנגן ואנחנו, שלושתנו ברגע של נוסטלגיה מופרעת כמו שרק ליהודים יש, התחלנו לשיר.

 

אחמדי-נג'אד מסביר לי שלא הייתה שואה. ואני יודעת שהייתה שואה ולו רק בשל סיוטי הלילה שהיו לי אחרי שהייתי צופה בעמוד האש אי שם בשנות בבית הספר היסודי.

 

 * * *

זיכרונה

דווקא לה מכולם קראו זיכרונה. שונאת את זה.

זיכרונה היא לא הבכורה במשפחה, כמו אצל כולם. לא קראו לה ניצה-פדריקה. או מיכל-פאולה. אלא זיכרונה.

 

חיכו לבת. יצא בן. יצא עוד בן. כשיצאה בת הם ידעו שיקראו לה זיכרונה. שתזכור, שתזכיר, שתהיה נר זיכרון. זיכרונה סוחבת עליה שבע עשרה אנשים. את כל העץ המשפחתי. וזה כל כך לא מתאים לה. כי היא רק קצת יותר ממטר וחצי.

 

היא עושה חישוב: מטר וחצי כפול שבע עשרה, גובה של בניין. אילו לפחות קיבלה גובה מאחד מכל השבע עשרה האלה. אולי הם היו כולם נמוכים.. היא לא יודעת. לא סיפרו לה. והרי ברור שאין תמונות.

בבוקר קולעים לה צמות והיא הולכת בצמות. היא חייבת. מוכרחה. כמו שרה. כמו פייגה. כמו גרטרוד. דומה גם לשרה. גם לחנה היא דומה. גם ליוז'י.

          אבל הוא בן! – אז מה? היא דומה גם ליוז'י. בעיקר כשהייתה ילדה הייתה דומה לו, זה בגלל שגם הוא היה רק ילד. ולא יודעים איך יכול היה להראות. אנחה.

זיכרונה  מאוד דומה לחנה. במיוחד עכשיו בגיל שתיים עשרה. גם חנה הייתה בת שתיים עשרה, אחר כך חנה כבר לא הייתה. רק חסר ה-. לא הבינה בגיל שבע. לא הבינה בגיל עשר. מבינה עכשיו. חסרים הציצים. לחנה היו ציצים. בת שתים עשרה ואין לה.

אם היא כל כך דומה לחנה, יכלה לפחות לקבל ממנה את הציצים! משהו אחד טוב. אבל לא קיבלה. קיבלה רק את חנה. את חנה ואחיותיה, אחייניה והוריה. המשפחה שלה שלא בעצם שלה. משפחה שלהם.

 

זיכרונה יודעת שפעם היא הייתה ילדה. בערך לפני שנה זה עבר לה. בזמן שהייתה ילדה  אמרה לה ילדה אחרת, עם שם יפה, בבית ספר "זיכרונה לברכה זיכרונה לברכה זיכרונה לברכה" וצחקה וצחקה וצחקה. זיכרונה הבינה, שהיא הזיכרונה לברכה.

 

היא רוצה ללכת בשיער פזור, אבל אסור.

          ילדות קטנות לא הולכות בפזור. יהיו לך כינים. טפו! על גופתי המתה.

אמא של זיכרונה עושה לה צמות חזקות. פעם הייתה מדביקה לה את הצמות לראש עם סיכות. יום אחד באה לבית ספר להביא לה סנדוויץ' ששכחה בבית. אסור לשכוח אוכל. ראתה את הצמות בלי הסיכות. צמות חופשיות. לא דבוק לראש. זיכרונה קיבלה מכות אבל יותר לא הדביקה לה את הצמות לראש.

אם זיכרונה לא תלך עם צמות, איך תהיה דומה לחנה וגרטרוד ופייגה? ואם לא תהיה דומה? אז בשביל מה בכלל קראו לה זיכרונה! יכלו לקרוא לה יעל. או מיכל. או תמר. או רינה. ולא. דווקא לה מכולם קראו זיכרונה. בגלל שהיא בת.

          הם בנים. הם לא מבינים. אבל את? את כמו אחות שלי. כמו סופי.

זיכרונה לא דומה לסופי, כי סופי הייתה יפה. וגם גבוהה.

זיכרונה מצטערת ומתנצלת על כך שהיא לא סופי.

 

היו מספרים לה סיפור לפני השינה.

פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים בארץ רחוקה. גרו אנשים עם פסים. והיו להם כל מיני פסים. פסי רכבת למשל. פסים בגב בבגדים בגדר. זיכרונה הייתה רוצה שאמא תתקרב אליה. אבל היא יושבת שם. והיא יושבת כאן. הייתה רוצה  ששתיהן תשבנה כאן. אבל זה אי אפשר. פעם ניסתה לשים את עצמה יותר קרוב לשם. אמרה לה אמא:

          מה את תינוקת? את כבר ילדה גדולה בת שש. תקשיבי לסיפור ותלכי לישון כמו ילדה גדולה.

לפני הרבה הרבה שנים בארץ רחוקה היו סופי ואהרון וילונקה ופאולה. פעם אחת בארץ רחוקה היו מנצ'י ופריצי וחנה. פעם אחת היה היו בארץ רחוקה לילו וג'ני ומימי. ופאולה ומנצ'י ורולי וטינקה הלכו יום אחד מתחת לאדמה. ושם הם פגשו את פרדריקה וגיזי ואהרון וילונקה, והיתה שמחה גדולה.

ועכשיו לילה טוב. תשתי את הכוס חלב. עד הסוף. עד הסוף. את יודעת מה זה כוס חלב? זה יותר ממיליון דולר. אם לא תשתי עד הסוף יבוא מוזלמן לאכול אותך. יופי. ועכשיו עוד פעם לילה טוב.

 

דרך הקיר שלה שומעת זיכרונה את השכנה השמנה ובתה.

– היה היו בארץ רחוקה. בארץ רחוקה רחוקה, פיה ומלאך וילדה עם שיער ארוך. ואיך קראו לילדה? יעלי. ויעלי היתה הילדה הכי יפה בעולם והכי שמחה בעולם. ועכשיו לילה טוב. בואי תתקרבי לאמא, שאמא תוכל לתת לך נשיקה. ועוד אחת. ועוד אחת אחרונה. ועוד פעם, לילה טוב. 

 

בלילה כשזיכרונה עוצמת את העיניים היא הולכת בארץ של הפסים לטיול. בארץ רחוקה רחוקה, ולא רוצה לשתות את החלב שלה. אז בא איש שמן דובון בלע סבון ענק מוזלמן וטורף אותה. ובתוך הבטן שלו היא צפה ופוגשת את פאולה ומנצי' וגיזי והם מתחבקים חזק חזק וכולם שמחים מאוד. והיא צועקת סופי, תראי איך אנחנו דומות. גם את מכוערת. וסופי צוחקת ומתקרבת אליה ונותנת לה לשתות תירוש של פסח. ולא נזהרת ושופכת עליה הכל. אז זיכרונה מתעוררת רטובה.

 

זיכרונה קמה בשקט לא להעיר אף אחד. גוררת את הסדין לאמבטיה וחופפת אותו בשמפו ומים. עוד פעם. עוד פעם. הסדין הכחול נהיה לבן. על המאוורר בחדר, זיכרונה מתפללת שלא יאיר עכשיו הבוקר. שיש עוד זמן. שהסדין מתייבש היא מלבישה את המזרון. ומחכה לבוקר.

 

אמא של זיכרונה אומרת שהארוחה של הבוקר הכי חשובה.

          תאכלי את הביצה. נו לכי כבר. יש בתיק סנדוויצ'ים. לאכול הכל.

והיא הולכת. בפינה השמאלית בכיתה זיכרונה יושבת ומסתכלת על החלון וחושבת מה היה קורה אם היו צומחות לה כנפיים. וגם אילו כנפיים יצמחו לה. בטח לא כמו של נשר. בטח כמו של תרנגולת. מנפנפת מנפנפת ולא עפה. אולי בכלל לא כנפיים יצמחו לה, רק נוצות על הידיים, והיא תנפנף בידים מהר ותעוף מהחלון החוצה. יכולה לראות איך היא עומדת על אדן החלון מנפנפת. ואחר כך את הגוף שלה מצויר בגיר לבן על האספלט שמתחת לחלון בבית הספר. גוף קטן. ולידו תיק גדול. ובתוך התיק שלושה סנדוויצ'ים עוד יותר גדולים. ביצה. גבינה צהובה. פסטרמה.

זיכרונה כבר יודעת שהחתולים ברחוב אוהבים גבינה צהובה ואוהבים פסטרמה.

          לא מתקרבים לחתולים ברחוב. זה מלוכלך ומביא מחלות.

אוי ואבוי אם זיכרונה תביא הביתה חתול מהרחוב. אוי ואבוי לזיכרונה. אוי ואבוי לחתול. לחתול אין כנפיים אבל הוא יודע לעוף מהחלון של הקומה השלישית של הבית של זיכרונה. ולעשות מיאו. וללכת. זיכרונה רוצה גם ליפול מהחלון. ולעשות מיאו. וללכת.

 

בצלחת של זיכרונה יש הרים גבעות ויבשות. זיכרונה מביטה באפונה ההולכת בין הרי תפוחי האדמה והגזר. "אל תאכלי אותי זיכרונה" אני אפונה קטנה.. אני רוצה לחיות.. רק עכשיו הוציאו אותי מהפריזר. שם בתוך הערימה של האפונות יש את אמא שלי ואת אבא אבא שלי. אל תאכלי אותי זיכרונה.. תני לי לחיות! את מחליטה בשבילי. מי יחיה ומי ימות מי יחיה ומי ימות.

זיכרונה זורקת את האפונה הקטנה מתחת לשולחן. ועם הגרב היא מגלגלת אותה צמוד צמוד לכסא. האפונה מתחבאת צמוד לרגל של הכסא, מהמוזלמן השמן בבטן יש לו בן.

זיכרונה הצילה את האפונה. ועכשיו דוחפים לה לפה כפות של אפונה. זיכרונה יודעת שהיא לועסת את אמא ואבא של האפונה הקטנה. אמא ואבא של האפונה הקטנה, נמעכים בשיניים ויוצאים לטיול.

זיכרונה יודעת שבכל כף יש שבע עשרה אפונות קטנות. היא סופרת. ביס אפונה לשרה. ביס אפונה לפייגה. ביס אפונה לגרטרוד. ביס אפונה ליוז'י. עוד ביס אפונה לחנה. עוד ביס אפונה לסופי היפה. ביס אפונה ללילו הילדה. ביס אפונה לג'ני אחות של לילו. ביס אפונה למימי. ביס לאהרון,  לילונקה, לפאולה, למנצ'י לרולי לטינקה, וביס אחרון חביב לפרדריקה.

שלום לכולם.

אי שם בבטן של זיכרונה כולם עושים חגיגה גדולה. זיכרונה מרימה את האפונה הקטנה מהרצפה, ויחד הן הולכות לישון צהריים.

 

מתחת לכרית של זיכרונה, פוגשת האפונה הקטנה, חתיכה של גזר,  חתיכה של שניצל, חתיכה של ספגטי,  חתיכה של כרוב וחתיכה של קציצה. זיכרונה גאה שהיא הצילה והחביאה את כולם.

איפה תישן האפונה הקטנה את שנת הצהריים שלה? חתיכת השניצל חברה של חתיכת הגזר לכן האפונה הקטנה תישן עם הקציצה. חתיכת הקציצה הייתה לבד יום שלם, בלי חברה. זיכרונה היא אמא של הקציצה, היא זכרה את הקציצה, היא הביאה לקציצה אפונה. ולאפונה קציצה. עכשיו הן חברות.

אמא של זיכרונה באה בארבע.

          מה זה?! נמלים! טפו חולירה!!

מתחת לכרית של זיכרונה כולם מנסים להתחבא, מתחבאים בשקט. אבל הכרית מתרוממת בבת אחת. הגזר היה הרבה זמן בחושך, והעיניים שלו לא רגילות לאור. השניצל מתחבק עם הכרוב ומתחנן: אל תיקחי אותי אמא של זיכרונה. אני שניצל קטן! אני רוצה לחיות!

הספגטי הקטן מנסה להתחבא ומחזיק חזק את הכרית של זיכרונה.

          זיכרונה ילדה רעה. לזרוק תכף ומיד את הלכלוך לפח. ולשטוף ידיים.

זיכרונה משיטה את המתחבאים לשירותים: נסיעה טובה גזר. נסיעה טובה כרוב. נסיעה טובה ספגטי. נסיעה טובה קציצה. נסיעה טובה שניצל. נסיעה טובה אפונה קטנה. כולם יפגשו בים ויעשו חגיגה גדולה.

 

אמא של זיכרונה אומרת, שזיכרונה צריכה להיות בחדר שלה. ולא לצאת ממנו עד ארוחת ערב. דרך הקיר שומעת זיכרונה את השכנה השמנה ואת הבת של השכנה השמנה משחקות דומינו חיות.

אמא של זיכרונה עוברת עם מטאטא נוצות נקי על הרהיטים בבית של זיכרונה.

פפפ. פפפ. פפפ. מטאטא את הסרביס. מטאטא את הרדיו. מטאטא את הפינות. מטאטא את הלמעלה של התמונות.

זיכרונה עומדת על כסא ובודקת אם יש אבק עם מסגרת התמונה של הקטר והרכבת. אין אבק על הלמעלה של הקטר והרכבת. המטאטא נוצות עובר על הלמעלה של הקטר והרכבת וחוזר מחייך. אין אבק זיכרונה, הוא קורץ לה.

 

הביצה של זיכרונה קשה וזיכרונה אוהבת רכה. הקשה נתקעת לה בגרון.

– לא לשתות מים בזמן הארוחה, זה יסתום לך את התיאבון. לא לעשות מחסנים בפה. לבלוע. לבלוע. הילדה רבע עוף. אף אחד במשפחה שלנו לא היה כל כך רזה. דווקא את מכולם. היא יודעת. לא לילו לא מנצ'י לא יוז'י. ופרדריקה, לה היה תאבון ברוך השם. למה את לא אוכלת שמנת עם סלט? שימי שמנת. ולאכול את הפודינג עד הסוף. עד הסוף. ותשתי כוס חלב. את יודעת מה זה חלב? זה יותר ממיליון דולר.

 

זיכרונה מזמזמת לעצמה בראש סיפור: שפעם אחת בארץ רחוקה הייתה ילדה יפה מאוד וחמודה מאוד, וטובה מאוד. ואיך קראו לילדה? קראו לה זיכרונה. עכשיו בואי תתני נשיקה לאמא שאוהבת אותך. ואת יודעת זיכרונה, שבשביל אמא את תמיד תהיי ילדה קטנה וחמודה שקוראים לה זיכרונה. גם כשתהיי אמא לזיכרונות קטנות אחרות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: