הזמנה פתוחה לבלוגרים – כתבו אצלכם בבלוג בפרויקט "שלום כיתה א'"

זוהי הזמנה פתוחה לבלוגרים לכתיבה בפרויקט "שלום כיתה א'"

כמו בכל ראשון בספטמבר, אני מתמלאת בתחושות מעורבות (עיינו בפוסט שלמטה). אשמח לקרוא פוסטים שלכם על חוויות מבית הספר היסודי, מהחטיבה (האיומה!) ומהתיכון, חוויות שלכם או חוויות של הילדים שלכם. זוהי גם קריאה לבלוגרים צעירים לכתוב קצת על בית הספר של היום, מנקודת מבטם.

 

אם יהיו קופצים על המציאה – אשמח אם תוכלו לשלוח לי דוא"ל עם קישור לפוסט –shlomithavron@gmail.com ואני אצור דף מרכז עם כל הפוסטים שיאספו.

 

בכל שנה, כשמתקרב הראשון בספטמבר, אני נתקפת בשני רגשות סותרים. האחד, חרדה איומה מלווה במועקה גדולה והשני שמחה עצומה והקלה גדולה. הראשון על כך שצריך לחזור לבית הספר והשני על כך שתודה לאל, לא אני צריכה לחזור לבית ספר!

 

אני בכיתי בכיתה א', בכל בוקר, עד פסח (!) וכנראה שידעתי למה. מהיום שבו גמרתי 12 שנות לימוד  והפסקתי לפקוד את ספסלי בית הספר, השתפרו חיי לאין שעור.

 

הפסקתי ללמוד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, שמעבר לזה שלא הבנתי בהם כלום, גם שעממו אותי אימה ועינו אותי לאורך שנים רבות.

 

הפסקתי ללמוד בכוח אנגלית ולשבת מול ספר פתוח, למרות שגם אני וגם המורה הבנו יפה שעם לקות למידה כמו שלי – הספר הזה יכול היה להיות באותה מידה גם בצרפתית, ספרדית, איטלקית או בלגית.

 

הפסקתי ללמוד היסטוריה בצורה לא הגיונית, לא רציפה ולא מעניינת, תנ"ך בצורה קופצנית ומוזרה שמתעכבת בעיקר על הדברים הלא מעניינים, אזרחות בצורה שגרמה לי בעיקר לרצות שיהיה כאן משטר טוטאליטרי והתחלתי ללמוד את הנושאים האלה בעצמי או באוניברסיטה, שם בפעם הראשונה בחיי הבנתי איך לעזאזל נראית ההיסטוריה כשמלמדים אותה על רצף אחד סביר.

 

הפסקתי להתעמל בחברת בנות שאני לא אוהבת, בספורט שאני לא אוהבת, כשחצי בית ספר עומד מסביב למגרש ומסתכל והפסקתי לשבת בכיתה שבה יש עוד 40 תלמידים מזיעים אחרי שיעור התעמלות.

 

הפסקתי לאכול סנדוויצ'ים מלפני 10 שעות, שהעגבנייה בהם כבר ראתה ימים יפים יותר.

 

והפסקתי לעשות פיפי בשירותים מלוכלכים, נטולי אסלה, מראה, סבון , מנעול לדלת וכמובן – נייר טואלט.

 

 

דברים שכתבתי על הנושא בעבר

ה-טראומה של חיי

בראשון לספטמבר

 

ואני מזמינה אתכם שוב, לספר סיפורים אחרים, או דומים, בבלוגים שלכם או כאן בתגובות. ותודה מראש לכל מי שירים את הכפפה!

 

* * *

תמי ניניו מרימה את הכפפה: http://www.notes.co.il/tammy/35624.asp?p=0

נולי עומר הצטרפה: http://www.notes.co.il/nuli/35638.asp

אילנה מישרא-בלוג הייתה פעם ספרנית: http://israblog.nana10.co.il/b….r=2006&month=8&day=0&pagenum=1

בועז כהן מביא שניים מהעבר:

http://www.notes.co.il/boaz/32715.asp

http://www.notes.co.il/boaz/21403.asp (חזק ביותר לטעמי)

חנן יניב מביא את אור קשתי ב"הארץ" ואני מקשרת: http://www.notes.co.il/yaniv/35652.asp

צבי טריגר כותב על היום הראשון בכיתה א': http://www.notes.co.il/triger/35842.asp?p=0

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On אוגוסט 23, 2007 at 10:05 am

    כן שלומית, אבל כל כך הרבה חוויות איומות שלך מבית הספר הם אישיות וספציפיות בגלל ההפרעת קשב שלך, ושלי ושל אלה שלא אובחנו ולא קבלו התייחסות מועילה ומחזקת ואישית –
    לא כל הילדים חווים את בית הספר באופן המסויים הזה. מה פתאום. ותודה למי שלא יהיה שהחוויות שלהם אחרות🙂

    וכמובן מנצלת את פוסטך כדי להזכיר לכל מי שאפילו ח ו ש ד שלילדו יש סוג של מעצור או חסימה או משהו ש'מפריע' לדרך הרגילה לזרום, ללכת לאבחון, וכמה שיותר מהר –
    אבחון מוקדם של הפרעת קשב, מציל חיים. פשוט ככה –

    http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp
    עדות אישית

    http://www.notes.co.il/chelli/32760.asp
    שאלון ראשוני בלבד – האם כדאי לי ללכת לאבחון?

    מציל חיים. פשוט ככה.

  • שלומית הברון  On אוגוסט 23, 2007 at 10:13 am

    לכן אני מזמינה בלוגרים לכתוב חוויות. גם חיוביות. אני צריכה לקרוא גם דברים טובים. זה יעודד אותי.

  • מיה  On אוגוסט 23, 2007 at 11:18 am

    החוויה שלי גם לא חיובית. למרות שלא היו כרוכות בה הפרעות קשב, אלא להיפך – היה לי קל מדי(וזה היה גם נורא). אני אעלה על זה פוסט בקרוב ואשלח לך קישור

  • נגהNOGA  On אוגוסט 23, 2007 at 12:19 pm

    שכל בית ספר יוצר הפרעת קשב במרבית התלמידים ש"לומדים" בו.את הפרעת הקשבת הזאת סוחבים התלמידים לכל החיים.
    לא צריך שום בדיקות מיוחדות בכדי לגלות רמה מוגבלת מאוד של הקשבה בקרב מרבית התלמידים בבית הספר, הם פשוט רואים בבית הספר מפגש חברתי ולא מקום ללמידה, תלמידים טובים שאוהבים ללמוד מבוזים, אין בית ספר בארץ שזה לא עובד שם ככה, במיוחד היום.
    בסך הכל המערכת מיושנת, שחוקה ובנויה בסגנון של פעם, 40 תלמידים בכיתה, רעש בלתי נסבל בהפסקות, למרבית התלמידים קשה להם לשבת בשקט פעם מעטים העזו להפריע, כי היה חינוך מהבית
    היום כולם מפריעים, המורים חסרי אונים מנסים להיות סחבקים של התלמידים במקום ללמד אותם, היום תלמידים שאוהבים מורה מסויימת אוהבים אותה כי היא על הכייפק ונותנת להם לעשות מה שהם רוצים, כל המבנה החינוכי של בתי הספר איננו מתאים לשנות האלפיים, לעידן האינטרנט, יש ילדים רבים שיודעים יותר מהמורים שלהם בנושאים רבים,ככה שהפרעת קשב קיימת אצל כל תלמיד בישראל. ואם היא לא קיימת, המערכת מתנהלת ככה שזה מה שקורה לרוב.
    לכן מה שאת הרגשת עם בעיות קשב שלומית, שייך לכולנו ללא יוצא מן הכלל, ומי שזוכר את בית הספר עם נייר טואלט וסבון שירים את היד.
    אולי רק בבתי ספר פרטיים היה.
    לגבי שאר המקצועות שציינת – ילדים בכל הגילאים אוהבים ללמוד באווירה מסוג אחר, יש היום בתי ספר שפועלים בשיטות חדשות יותר בכדי לתת הרגשה אחרת, הצרה היא שיש מעט מאוד בתי ספר כאלה במסגרת הרישמית של משרד החינוך.
    מי שבוחר לבנו ביתו במסגרת של בתי ספר אנתרופוסופים, או דמוקרטים, משלם ים של כסף
    בכדי שבנו/ ביתו יוכלו להיות פחות מוטרדים
    מבעיות קשב.

    שוב, במרבית בתי הספר, יש בעיה קשה שקוראים לה
    הפרעת קשב, והיא נכונה ל 99 אחוזים מכלל האוכלוסיה. בדוק.
    ההפרעה קיימת גם אצל הקשובים ביותר.

  • יעלה  On אוגוסט 23, 2007 at 12:34 pm

    שלומית, אני עוקבת אחרי כל הפוסטים שלך ואת הורסת אותי כל פעם מחדש!

    ממני המשועשעת,

    יעלה
    (אשתו של איל, חבר של נדב).

  • כרמל  On אוגוסט 23, 2007 at 5:40 pm

    לא באל לי לכתוב על תקופת בית הספר. ואולי בכל זאת אנסה.

  • טלי  On אוגוסט 23, 2007 at 8:29 pm

    זה רעיון נהדר. יש לי חוויות מאוד מיוחדות מהתקופה הזאת. לאו דווקא בהקשר של מורים וכו', אבל בכל זאת שווה פעם לכתוב על זה. אלא שאני נוסעת עכשיו, אז כשאחזור…. תודה על ההזמנה.

  • ימימה  On אוגוסט 23, 2007 at 8:47 pm

    אצלי החוויה היתה בעיקרה חיובית. אולי אמצא זמן אחרי החופש לכתוב על כך. בינתיים מחכה לי עוד שבוע וקצת עם ילדה בת שנתיים (כמעט) והמון אנרגיות.

  • מיכל  On אוגוסט 24, 2007 at 1:48 pm

    תודה על ההזמנה🙂

  • בועז כהן  On אוגוסט 25, 2007 at 8:00 am

    אחד רווי עצב מתוק:

    בית ספר "סירקין", חולון. 1975

    הספריה. הערוגה. שיעורי מלאכה. שיעור זמרה עם מורה משופם ומנדולינה ושדיה הכהים, הקטנים, של המורה אתי

    http://www.notes.co.il/boaz/32715.asp

    והשני רווי זעם וכאב

    מה מוליד אכזריות כלפי חלשים?
    או: מסע אישי אל הסיוט הפרטי
    http://www.notes.co.il/boaz/21403.asp

  • אילנה שקולניק  On אוגוסט 25, 2007 at 11:00 am

    לשלומית, תודה על הקישור לפוסט שלי.
    אגב, הייתי הספרנית של הכיתה והיום אני מידענית, אחראית על מרכז מידע. זה המיוחד בסיפור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: