יום השואה על האסלה

את צפירות יום השואה האחרונות – אני משתדלת לעבור בשירותים. לבד.

 

חרדת הצפירות שלי התחילה בגיל צעיר – עת חשבתי שהצפירה לעולם לעולם לא תיגמר, שהעולם הקפוא של הצפירה יישאר כזה לנצח ושאסור יהיה לנו להמשיך לחיות, לזוז. את ילדותי הצעירה העברתי בשירת "כל עוד בלבב פנימה" במהלך הצפירה, אחרי שתרגלתי עם סטופר את השיר וגיליתי שהוא אורך בערך שתי דקות. אם הצפירה המשיכה אחרי שגמרתי לשיר לאט את התקווה, בטח הייתי מתעלפת מפחד. לשמחתי, הצפירה תמיד נגמרה. ואני נשארתי עם לב הולם עד ליום הזיכרון.

 

כשהייתי נערה עברה חרדת הצפירות שלי לחרדה המוכרת – ומה אם אצחק. זה לא קרה לי מעולם לשמחתי, אבל זה לא היה רחוק כמה וכמה פעמים.

 

כשבגרתי עברה החרדה והפכה לתחושת מיאוס. אני לא אוהבת לעמוד בצפירה. אין לי בעיה איתה, אני חושבת שהיא חשובה, אבל אני, שחיה את השואה, שקוראת כל חומר כתוב ונוברת באתרים וקוראת את האנציקלופדיה של השואה כרך כרך, לא אוהבת לעמוד "ולהרכין ראש" ביחד. בשבילי השואה היא יומיומית ופרטית. לא בא לי לעמוד ליד המקרר עם הסנדוויץ' ביד – כשהשיחה עם מכבי עוד תלויה באוויר ואז לעצור. להניח את הסנדוויץ', להרכין ראש או לבהות בחלל ולחכות שזה יגמר כבר.

 

את שמונה הצפירות האחרונות העברתי בעמידה. בשירותים. בשקט. עם עצמי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אש  On מאי 1, 2008 at 8:34 pm

    החרבון הוא כולו עליך

  • אחת  On מאי 1, 2008 at 10:11 pm

    אם גם בשירותים את עומדת בשקט בצפירה, אז מה ההבדל בין הצפירה הרגילה שכולם עומדים בה בשקט ובין זה?
    אם את עומדת בשירותים אז כנראה שאת גם לא עסוקה בכל מיני דברים שמצריכים ישיבה על האסלה- אז למה הכותרת הפרובוקטיבית?

  • לימור  On מאי 1, 2008 at 10:49 pm

    כותרת או לא כותרת, כתבת נכון בעיני , וכתבת גם אותי, אז ראשית כל תודה.
    אבל שואלת את עצמי, למרות שחשה שהצפירה היא כבר מזמן לא שלי ובשבילי כדרך זכרון- מדוע, כשמישהו ממכריי יצא כנגד מוסד הצפירות ואמר "הגיע זמן שנתחיל לפעול לביטולן" התחלחלתי , למרות הכל.
    סתם תהייה.

  • ח ל י  On מאי 1, 2008 at 11:18 pm

    ואני עשיתי החלטה אישית, פרטית, הפוכה לגמרי

    http://www.notes.co.il/chelli/43523.asp
    🙂

  • שלומית הברון  On מאי 2, 2008 at 12:06 am

    אני ממש לא חושבת שצריך לבטל את הצפירה. אני פשוט משתדלת לא לעמוד בה בסיטואציה שבה רגע לפני כן דיברתי על עבודה ועכשיו – קופאים – ומיד אחר כך שוב עבודה. השירותים זה פשוט מקום להיות בו לבד.

    ולמה הכותרת הפרובוקטיבית? כי ככה זה בבלוג🙂

  • הצועד בנעליו  On מאי 2, 2008 at 11:12 am

    וזו לכשעצמה סיבה לבטל את הצפירה – לאמן אותנו בהשתחררות מדפוסים שהממשלה, זורקת הנכים ושודדת כספי הניצולים, העסוקה בימים אלה בארגון מקלטים בטוחים לעצמה ולילדיה וילדי מקורביה, קבעה.

  • שלומית הברון  On מאי 2, 2008 at 2:07 pm

    מבינה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: