הריון ולידה: ממרום אימהותי בת השבועיים

"יודע אתה מה שהינך –
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא.
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך,
אתה פלא.
אתה יחיד ומיוחד..."

[חוה אלברשטיין]

 

ישי נולד ב-29.10.2008, בחצות וחצי בלילה, בערך שלושה שבועות לפני שתכננו שיצא, ממש בתחילת שבוע 37. בפרספקטיבה של שבועיים, אם אפשר לקרוא לזה פרספקטיבה… אני נאלצת לומר שהלידה הייתה סבירה, ואם לא הייתי נאלצת להעביר את רובה בחדר עם עשרה אנשים זרים במחלקת יולדות ב' באיכילוב, כי לא היה מקום בחדר לידה, יכול להיות שאפילו הייתי מתארת אותה כטובה.

 

זה המקום לשלוח בקשת סליחה לכל היולדות שבדרך, ששכנו איתי במחלקת יולדות ב' בשעה שכרעתי, פיזית, ללדת במסדרון (טוב – לא ממש, סתם חיכיתי לפתיחה שבוששה לבוא), תוך שאני צועקת על בעלי, על האחיות, ועל רוב מי שהתקרב אליי. אם הייתי שומעת מישהי צועקת ככה לפני הלידה, בטח הייתי נתקפת חרדה עולמית. יולדות יקרות – איתכן הסליחה.

 

זה גם המקום להבטיח שבפוסטים הבאים בסדרה, אבוא חשבון עם בית החולים איכילוב, לא משום שכל כך הופתעתי ממה שקרה שם (ההכנה החשובה ביותר ללידה – אל תצפי לשום כלום שום דבר מבית החולים בו את יולדת ולא תופתעי מכך שאת לא מקבלת כלום חוץ מעצבים, פחד ורגשות אשמה), ולא משום שמה שקרה שם היה כל כך חריג, אלא משום שבא לי ואני יכולה ויכול להיות שיהיה בזה משהו תרפויטי שיגרום לכך שאוכל להיכנס בשערי בית חולים ליולדות מתישהו בעתיד הרחוק.

 

הדבר הטוב בכל עניין ההיריון, טחורים, כאבי גב, פיפי אינסופי, עייפות, הורמונים, כבדות, צירים, כאבים, צעקות, אפידורל, לחיצות – הוא העובדה שבסוף יוצא תינוק. תינוק שלם. עם אצבעות, ציפורניים, ריסים, גבות, עיניים שכשהן נפקחות רואים עולם שלם. איש שלם. בן אדם. קטן אמנם, אבל בן אדם. שלם. עולם מלא שבראנו ביחד. זה מאוד הפתיע אותי. לא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק, אלא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק. לא הבנתי מה זה תינוק, מה זה אומר שיהיה לי תינוק ומה עומד לקרות לי מהרגע שיגמרו הלחיצות ויניחו אותו על החזה שלי. והוא יהיה בחוץ. נפרד. בן אדם. אם היה מבחן תיאוריה להיריון ולידה, אין ספק שהייתי עוברת אותו, אבל ברגע שהגיע הטסט והבוחן התיישב בכיסא שליד הנהג, נאלצתי להגיד שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד, קשה ללמוד שחיה בהתכתבות ובלתי אפשרי בעיניי להבין מה זה אומר ללדת ולהיות אימא בת שבועיים, בלי להיכנס להריון, להוליד ולחכות שבועיים.

 

ממרום אימהותי בת השבועיים, אני יוצאת בקריאה נרגשת לכל אישה שהרתה, ילדה ומתפקדת מאז כאם – אני מעריצה אתכן. לא יודעת מי אתן, מה עשיתן בחיים או איזה נשים אתן, אבל אם צלחתן את הטירונות הזו – אני מעריצה אתכן. ישר כוח! אתן נשים כבירות!