הריון ולידה: ממרום אימהותי בת השבועיים

"יודע אתה מה שהינך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא.
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך,
אתה פלא.
אתה יחיד ומיוחד..."

[חוה אלברשטיין]

 

ישי נולד ב-29.10.2008, בחצות וחצי בלילה, בערך שלושה שבועות לפני שתכננו שיצא, ממש בתחילת שבוע 37. בפרספקטיבה של שבועיים, אם אפשר לקרוא לזה פרספקטיבה… אני נאלצת לומר שהלידה הייתה סבירה, ואם לא הייתי נאלצת להעביר את רובה בחדר עם עשרה אנשים זרים במחלקת יולדות ב' באיכילוב, כי לא היה מקום בחדר לידה, יכול להיות שאפילו הייתי מתארת אותה כטובה.

 

זה המקום לשלוח בקשת סליחה לכל היולדות שבדרך, ששכנו איתי במחלקת יולדות ב' בשעה שכרעתי, פיזית, ללדת במסדרון (טוב – לא ממש, סתם חיכיתי לפתיחה שבוששה לבוא), תוך שאני צועקת על בעלי, על האחיות, ועל רוב מי שהתקרב אליי. אם הייתי שומעת מישהי צועקת ככה לפני הלידה, בטח הייתי נתקפת חרדה עולמית. יולדות יקרות – איתכן הסליחה.

 

זה גם המקום להבטיח שבפוסטים הבאים בסדרה, אבוא חשבון עם בית החולים איכילוב, לא משום שכל כך הופתעתי ממה שקרה שם (ההכנה החשובה ביותר ללידה – אל תצפי לשום כלום שום דבר מבית החולים בו את יולדת ולא תופתעי מכך שאת לא מקבלת כלום חוץ מעצבים, פחד ורגשות אשמה), ולא משום שמה שקרה שם היה כל כך חריג, אלא משום שבא לי ואני יכולה ויכול להיות שיהיה בזה משהו תרפויטי שיגרום לכך שאוכל להיכנס בשערי בית חולים ליולדות מתישהו בעתיד הרחוק.

 

הדבר הטוב בכל עניין ההיריון, טחורים, כאבי גב, פיפי אינסופי, עייפות, הורמונים, כבדות, צירים, כאבים, צעקות, אפידורל, לחיצות – הוא העובדה שבסוף יוצא תינוק. תינוק שלם. עם אצבעות, ציפורניים, ריסים, גבות, עיניים שכשהן נפקחות רואים עולם שלם. איש שלם. בן אדם. קטן אמנם, אבל בן אדם. שלם. עולם מלא שבראנו ביחד. זה מאוד הפתיע אותי. לא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק, אלא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק. לא הבנתי מה זה תינוק, מה זה אומר שיהיה לי תינוק ומה עומד לקרות לי מהרגע שיגמרו הלחיצות ויניחו אותו על החזה שלי. והוא יהיה בחוץ. נפרד. בן אדם. אם היה מבחן תיאוריה להיריון ולידה, אין ספק שהייתי עוברת אותו, אבל ברגע שהגיע הטסט והבוחן התיישב בכיסא שליד הנהג, נאלצתי להגיד שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד, קשה ללמוד שחיה בהתכתבות ובלתי אפשרי בעיניי להבין מה זה אומר ללדת ולהיות אימא בת שבועיים, בלי להיכנס להריון, להוליד ולחכות שבועיים.

 

ממרום אימהותי בת השבועיים, אני יוצאת בקריאה נרגשת לכל אישה שהרתה, ילדה ומתפקדת מאז כאם – אני מעריצה אתכן. לא יודעת מי אתן, מה עשיתן בחיים או איזה נשים אתן, אבל אם צלחתן את הטירונות הזו – אני מעריצה אתכן. ישר כוח! אתן נשים כבירות!

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נ'  On נובמבר 15, 2008 at 6:51 pm

    מזל טוב.
    מבטיחה לך שהפלא רק הולך וגדל. תהני

  • תמי  On נובמבר 15, 2008 at 7:02 pm

    ובהצלחה. אני שותפה לתחושת ההערצה שלך כלפי כל מי שעברה את חווית הלידה.

  • נגה  On נובמבר 15, 2008 at 7:05 pm

    גם אני מעריצה אותנו

  • מיכל  On נובמבר 15, 2008 at 7:15 pm

    וגם מה שכתבה לך נ', למעלה.

  • טובה  On נובמבר 15, 2008 at 7:15 pm

    וברוכה השבה. אוהבת מאוד לקרוא אותך.

  • ח ל י  On נובמבר 15, 2008 at 7:25 pm

    ברוכה הבאה לנפלא שבמועדוני השייכות האנושיים ever –
    הוא גם מקבל אותך בשמחה וגם את שמחה להתקבל אל חברותיו, סוג של נס שוודי אלן לעולם לא יכיר….

    מזל טוב יקירתי, תכף תראי איך הרכוז והקשב משתפרים הרמות שאת לא מכירה…שלא נדבר על האהבה….:)

    מתי התהפך העולם –

    -http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp

  • ריקי כהן  On נובמבר 15, 2008 at 7:59 pm

    כתבת מאוד יפה, ממש דיברת ממני, גם אני לא הבנתי שבאמת יהיה לי תינוק אחרי הלידה ומה זה אומר. חוץ מזה, לכתוב ככה שבועיים אחרי לידה זה הישג כביר.

  • רונית  On נובמבר 15, 2008 at 8:53 pm

    אם אחרי שבועיים את כבר רואה בו אדם, ונפרד – דרכך תהיה טובה.
    דרך צלחה שתהיה לך, עם כל הגילויים, הריגושים והטעויות שעוד יש בה.

  • ימימה  On נובמבר 15, 2008 at 10:25 pm

    אני דווקא חושבת שההכנה הטובה ביותר ללידה היא להתכונן לא להגיע לבית חולים בכלל. אבל מה לעשות, אותנו עוד מסווגים כמשוגעות.

    שיהיה לך בהצלחה בתפקיד החדש. אני בטוחה שמהר מאוד תגלי שאת לומדת בו יותר מכל מה שלמדת עד היום על כל דבר.

  • שלומית הברון  On נובמבר 15, 2008 at 10:30 pm

    מעניין לקרוא מה שאתן כותבות.

    ימימה – רציתי אפידורל. כך שבית חולים היה הכרחי. בפעם הבאה, אם יהיה לי אומץ, אשחרר את עצמי הביתה אחרי הלידה ולא אשאר במחנה האימונים הזה, שלא מתאים בכלל לאימהות ותינוקות.

  • ימימה  On נובמבר 15, 2008 at 11:39 pm

    ברוב בתי החולים זה לא כל כך פשוט וקל יותר להיות גיבורה לפני מעשה (כפי שאני הייתי, אגב).

    בדיעבד, השתחררתי קצת יותר מ-24 שעות לאחר הלידה, אבל עם הרבה איומים והפחדות. מוקדם יותר מזה היה בלתי אפשרי כמעט. אולי אם תלדי בלילה יהיה לך קל יותר במשימה הזאת. אולי.

  • ציפי  On נובמבר 16, 2008 at 4:20 am

    אני נהנית לקרוא אותך כבר תקופה ארוכה, וכמו תמיד את כותבת ברגישות ובהומור
    המון מזל טוב ואושר ובריאות וצחוק והנאה לכם!

  • רוני  On נובמבר 16, 2008 at 6:06 am

    ואל תשכחי להקשיב לאחרות שאומרות שהשנה הראשונה עלולה להיות קשה מאין כמוה, ושאת בסדר, וזה ישתפר עם הזמן.
    ישי זה שם מקסים.

  • בר  On נובמבר 16, 2008 at 11:33 am

    מזל טוב
    ןברוכה הבאה למועדון

  • טלי  On נובמבר 16, 2008 at 11:51 am

    כתבת מקסים, ניסחת יפה ואין על השיר הזה של חוה אלברשטיין.

    תיהני ותחזיקי מעמד עם משימתך המפרכת, יהיה שווה…

    בתור מי שעוד לא שם, את דוקא עושה לי חשק, עם ולמרות הקושי.

  • עומדת על ארבע  On נובמבר 16, 2008 at 9:52 pm

    יפה שאת מתייחסת כך לחוויה ומתפנה גם לכתוב לבלוג שלך שבועיים אחרי הלידה, שהיא בו-זמנית חוויה קשה מאוד ומרוממת-רוח עד מאוד…

    מנסיון: שוכחים את כל הטחורים והכאבים והכבדות והעייפות, תוך שנתיים-שלוש את תרצי עוד אחד. כי זה דבר כל כך מקסים ומעשיר, תינוק, שרוצים עוד אחד ולא זוכרים את הקשיים והכאבים…
    .
    שיהיה לך המון אושר וכייף עם ישי.

    יהיה נחמד לראות תמונה שלו
    (-:

    רק אושר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: