התינוק (שאבא שלו ביקש שלא אכתוב את שמו באינטרנט) בן חודשיים וכבר חווה מלחמה, בשלב הזה מרחוק, אבל כמה כבר רחוקה יבנה מתל אביב…? וכמה רחוקה המלחמה מסבא וסבתא שלו ברחובות?
מאז הולדתו התחזקה אצלי עוד יותר היהודייה הפנימית שבי, זו שקנתה דירה בגלל הבוידם, זו שמצד אחד הוציאה דרכון גרמני כדי שיהיה לאן לברוח, ומצד שני מאמינה באמונה שלמה שאין לאן לברוח ועוד יותר מזה – שחשוב להישאר כאן ולהיות שמאלנים טובים אוהבי ישראל.
מאז הולדתו אני חושבת על גלעד שליט כל יום. מאז הולדתו אני חושבת על אורי גרוסמן כל יום. מאז הולדתו אני מגרשת את מחשבות הבוידם שלי, את אנה פרנק, את המיליון וחצי כמה וכמה פעמים ביום. מאז הולדתו אני מייחלת לדברים שאף אימא במקום שפוי בעולם לא מייחלת לו – אולי תהיה לו רגל אחת יותר קצרה מהשנייה? אולי יהיה לו רשרוש בלב? אולי יהיה לו מספר גדול במשקפיים? אולי לא יוכלו לגייס אותו? אולי הוא פשוט יהיה איש טוב, סרבן ופציפיסט?
הוא יונק ואני מתבוננת בחצי עין בו ובחצי עין בכוחותינו הכותשים בפצצות את עזה ובילדים הרצים ברחובות שם ואצלנו. הוא יונק ואני קרועה בין האהבה שלי אליו לבין הערכים שעליהם אני עומדת לגדל אותו וביניהם שצריך להתגייס לצבא, שאין לנו ארץ אחרת, שצריך להיות שמאלני – ערכים שעלולים להוביל אותו… ושוב אני חושבת על גלעד שליט. על אורי גרוסמן.
אשת חיל 
תגובות
מקסים ונוגע ללב.
(ואת יודעת, עד שהוא יגדל כבר לא נצטרך צבא וכו'.)
בטח שיהיה צבא… כשהוא נולד אבא שלי אמר לי: "זה יהיה גיוס נובמבר 2026". והוא צודק.
אני לא מבין למה אימהות מקבלות בהשלמה את העובדה שהן צריכות להאכיל את מפלצת הצבא במיטב זיעתן.
שלומית, אמא יקרה, אל תשלחי את בנך לצבא ולא יהיו מלחמות מיותרות כמו זו הנוכחית.
ממליץ לך על קריאת חובה לנשים, יהודיות או לא, שמאלניות או לא: ליזיסטרטה.
א. אני חושבת שצריך ללכת לצבא.
ב. אני לא חושבת שאני יכולה להחליט או לא להחליט לשלוח את הילד שלי לצבא. הוא יהיה בן 18 והוא יחליט עבור עצמו.
ג. אני אחנך אותו להיות הומניסט ושמאלני – אבל אני לא חושבת שבמדינה כמו שלנו אפשר לא ללכת לצבא. בעיניי זה כמו לא להצביע בבחירות.
ד. ליזיסטרטה זה מחזה אדיר – אבל אני לא בטוחה שהייתי עומדת בזה.
ואין לי מילים להגיב מלבד ההסכמה על כך שאין לנו אפשרות אחרת.
ואגב, נילי אושרוב למדה איתי תסריטאות. כותבת מצויינת.
ואולי בכל זאת יהיה פה פעם שלום ועד שהילד יגיע לפרקו הצבא שלנו יהיה בדוגמת זה השוויצרי?
תמיד רצוי לקוות.
אם ילדים היו באמת מחליטים בעצמם אם ללכת לצבא או לא, אז רובם לא היו הולכים והצבא לא היה שולח גדודים של גדנ"עים, קורסי הכנה לצבא, מאבחנות פסיכוטכניות ושאר שוטפי מוחות אל הנוער. גם לא היו מארגנים להם טיולי אושוויץ עם סיסמאות כמו "הנחמה שלנו היא הנקמה" ודגלי ישראל.
זה טיעון שבסך הכל מיועד להסיר ממך את האחריות לחינוכו והעברתו אל האחרים. בן אדם לא מחליט על דברים כאלו ברגע, אלא מדובר בתהליך חינוכי ארוך. הוא לא מגיע פתאום לגיל 18 ושואל את
עצמו האם נכון לו ללכת לצבא.
ואסתי,
דווקא לא תמיד רצוי לקוות. הכחשה היא מנגנון הגנה חשוב, כשהיא מצילה אותנו: למשל, כדאי מאוד, אם אפשר, להכחיש פחדים על רשרושי לב, כי הם רק מפריעים לגדילתו של העולל אבל מאוד לא כדאי להכחיש את העובדה שנסיעה ברכב בלי מושב בטיחות לתינוק יכולה להיגמר רע מאוד. אז מאוד לא כדאי לקוות שיהיה בסדר. זה גם לא עוזר אחר כך כשזה לא בסדר. ההורים שלי מכרו לי את אותו סיפור של "עד שתגדלי לא יהיה צבא" והם קיוו בלי שום בסיס ריאלי ושלחו אותי ואת בני דורי להיות בשר תותחים לגנרלים. ברוך שעשני אישה.
בתור תוצר של החינוך הזה, גם אני לא שאלתי את עצמי וגם בן זוגך ישר אומר לתינוק שנולד לאיזה מחזור גיוס הוא שייך. אז איזו החלטה יש לו בדיוק?
הוא לא הספיק לפקוח עיניים לעולם וכבר חויל.
מותר לכם לרצות לשלוח אותו לידי הגנרלים, ואתם לא שונים בענין הזה מרוב ההורים בישראל ובעולם כולו. מליוני ילדים הוקרבו על המזבח המיותר הזה. אבל האחריות היא עדיין שלכם, במיוחד לפי מה שתיארת.
אם את חושבת שצריך ללכת לצבא ומוכנה לשלם את המחיר, סחטין. מהסיבה הזו אין לך שום סיבה להיות ליזיסטרטה, בין אם זה מחזה ובין אם מציאות.
אני מסכימה איתך ברוב הדברים. ברור שהחינוך הוא שלנו וברור שמחשבתו תתבסס גם על החינוך שלנו. לא רק. כבר ראיתי נערים שחונכו על ברכי תנועת העבודה והצביעו ליברמן ולהפך.
אין ספק שהמדינה הזו מגייסת לא נערים בני 18, אלא פעוטות, באמצעות כל מה שתארת, מלחץ פיזי מתון ועל לגדנ"ע וטקסי יום השואה. הנסיעה לאושוויץ בצורה קבוצתית היא איומה בעיניי ואני אעשה כל מה שאוכל כדי שהילדים שלי לא יסעו אליה ולא ישטפו להם את המוח עם דגלי ישראל ושריפה אחים שריפה.
וכן. אני חושבת שצריך להתגייס. אני חושבת שצריך צבא. אני חושבת שיהודים צריכים לחיות בישראל ואני חושבת שצריך להגן על המדינה, גם באמצעות גיוס לצבא וגם בדרכים אחרות כמו באמצעות הפגנות, התנדבות, שמאלנות וכו'.
ואחרון – זה אבא שלי שגייס אותו למחזור נובמבר 2026. לא אבא שלו ואין לי ספק שיהיה צבא ויהיו מלחמות גם כשהילדים שלי יגדלו. אני לא מהמכחישות. יהיו.
גם אני חושבת על גלעד שליט כל יום, וגם על הוריו. על אורי גרוסמן מידי פעם. אין לי תשובה על שום דבר. רק פחד גדול.
מרגיע שזה "רק" הסבא שחייל את העולל.
יש בינינו אכן כמה הסכמות, אבל את עשית בריחה מהסיפור האישי אל הלאומי פתאום, וכאן הבעיה. התחלת את הפוסט עם הסיפור שלך: ההריון, הלידה, ההנקה: בכל אלו יש לך בלעדיות מוחלטת על הילד. וכשאנחנו מגדלים תינוק זה תהליך של איבוד הבלעדיות. אבל זה בדיוק מה שמפחיד אותך, אחרת לא היית כותבת את זה. אז איך את מוותרת עליה כבר עכשיו במחשבתך? זה לא משהו שאמא לילד מתעסקת איתו כשהוא בן חודשיים. וגם לא כשהוא בן שנתיים. אז קל וחומר.
כי את הולכת לתת אותו לידיים שלא ידאגו לו. להיפך: ישתמשו בו. את לא הולכת לשלוח אותו לצבא שמגן, למדינה יהודית ששומרת על אזרחיה. אלא לכזו שהורגת אותם. אין מקום פחות בטוח ליהודים בעשורים האחרונים מאשר מדינת ישראל. אחרת לא היית מוציאה גם דרכון גרמני.
כי כשזה הילד שלך, האחריות היא שלך. ואם הגבול שלך הוא סרבנות, אז כל השמאלנות לא תעזור. אלא אם הוא יהיה מורד גדול כנגד כל הסיכויים.
שלומית
יש לי בן בבטן
ובשבוע האחרון כששואלים אותי "מה יש לך?" אני עונה " בשר תותחים".
לאבא של הבן בבטן יש תעודת "נכה צה"ל" בארנק ואמא שלעולם לא תשכח איך נעמדו לה קציני צה"ל במטבח והיא חשבה שהכל נגמר.
לדוד של האמא של הבן בבטן יש גם תעודת נכה צה"ל בארנק, כמה אצבעות חסרות, הרבה רסיסים בגוף וכמה חודשים שאותם הוא לא זוכר כי הוא היה מחוסר הכרה אחרי שנפגע מאש כוחותינו.
בן אחיה של האמא עם הבן בבטן יש אוטוטו צו גיוס ואבא שלו מחוויר בכל פעם שהוא נזכר בזה כי הוא רוצה "הכי קרבי שיש".
נדמה לי שזו כבר "הפקעת מחיר" אם מדברים על המחיר שאנחנו צריכים לשלם.
אתה לא יכול להיות באמת "שמאלני טוב" כהגדרתך ולא לשאול את עצמך האם מגש הכסף הזה לא הוברק יתר על המידה. אולי אנחנו כולנו פיונים במגרש המשחקים הארור של הגנרלים משני הצדדים שפשוט לא מכירים שיטה אחרת.
שמלמדים אותנו שחגיגת יום העצמאות זה טיפוס על טנקים, ושמייצרים לנו עוד ועוד ימי זיכרון.
להגיד שתמיד יהיו פה מלחמות זה להיות שמאלנית רעה מאוד, כי זו הרמת ידיים, הרי אפילו המלחמות הכי עקובות מדם והכי ארוכות (ראי צרפת ואנגליה) נגמרו בסוף. גם לי אין מקום אחר ולכן יש לי ולך חובה לייצר כאן מציאות אחרת יחד עם האמהות בצד השני שמניקות באותה אימה מהולה באהבה שאת מתארת.
ברור שיש לנו החובה לייצר מציאות אחרת. בגלל זה אני מפגינה, פעילה פוליטית וכו', בגלל זה אני ממשיכה לחיות בארץ.
הוא יכול להיות איש טוב וגם להיות ימני BTW –
השמאלנות (עם כל הכוונות הטובות) היא הגורם כיום למלחמות, לפציעות ולמוות.
אתם מסרבים להכיר בעובדה שהמלכתם כנופיות של טרוריסטים רצחניים על הערבים ביש"ע? החל מערפאת, שמעולם לא זנח את הטרור ואת הפיגועים נגד יהודים (אפילו בכניסתו לראשונה לתחומי ארץ ישראל הבריח מחבל מבוקש ברכבו), דרך "ממשיכי דרכו" מהפת"ח, ה "מתונים" שכולכם מייחלים לראותםם בהנהגת "פלשתין" העצמאית וה "דמוקרטית", וכמובן הלגיטימיים החדשים- החמאס, שכמובן נבחר ב "בחירות דמוקרטיות", ולכן הוא מייצג את העם הפלסטיני המסכן.
כמה שמאלנים ייללו בפני ש "אסור לנו לתקוף אותם, כי אז הם ישגרו טילים לא רק על שדרות, אלא עם על אשקלון ואשדוד" וכו' וכו'. נו, ואיך הגיעו הטילים האלו לעזה?! ככה סתם הם צצו מאליהם? כל ההתבכיינות הזאת מזכירה את המשל הקלאסי על האיש שרצח את הוריו ובמשפטו הוא מבקש רחמים מפני שהוא יתום…
אינני תוקף אישית חלילה אף אחד ולא חושב שאני יותר טוב מאיש בגלל שהוא שמאלני, להיפך, האכפתיות של הרבה שמאלנים היא נכונה וברורה- אך דעתם מוטעית.
זכרו- דרככם אסון! מי שיביא את השלום האמיתי לארץ הזאת הם אלה שלא יוותרו עליה לגנבים ולרוצחים, שלא יפחדו להילחם עליה מתוך תחושת צדק, שלא ישדרו סימני פחד ומצוקה מכל איום או הפחדה. אתם חושבים על אורי גרוסמן? רק על אורי גרוסמן? למה? כי מפחיד אתכם ששמאלנים גם יכולים להיהרג? לא חשבתם לרגע שזו מחשבה מעוותת? וחיילים אחרים, אולי חלילה "דתיים", "מתנחלים", "תושבי הפריפריה" וכדומה הם סוג ב בעיניכם? נקודה זו לבדה מספיקה להוכיח כי דרך מחשבתכם תבוסתנית ופלגנית, עם כל הצער שיש לי לומר זאת.
הלוואי ותשתנו, לפני שיהיה לכם מאוחר מדי. חזרו הביתה, חברים.