היריון ולידה: כך שרדתי 11 שבועות

מלחמה. איומה. בעזה. אני מרגישה חצויה בין שלל רגשות בקשר לזה, אבל ביומיום עסוקה סביב השעון בטיפול בתינוק. אני בוחרת להתרכז בתינוק. בשלב הזה יותר מדי קשה לי לכתוב על המלחמה.

 

עברו כמעט אחד עשר שבועות להולדתו. אחד עשר שבועות מעניינים ומשעממים מאין כמוהם. שרדתי אותם (בגבורה אם יורשה לי) בזכות שלל טיפים קטנים ועצות שדליתי בעיקר מחברות וחברים. בלעדיהם – הייתי בוודאי מתאשפזת עם התמוטטות עצבים. הרשו לי לחלוק איתכם את הטיפים האלה קטנים קטנים, אבל ממזרים ממזרים.

 

לקשור את התינוק וללכת לישון

נכון, לעיתים תרצו לקשור את התינוק בחצר, זכרו שאסור לכם. במקום זה:

1. קחו חיתול בד גדול ובעיקר גמיש (כלומר ישן ומרופט)
2. הניחו אותו על המיטה שלכם וקפלו את חלקו העליון במשולש קטן פנימה
3. הניחו את התינוק על החיתול כשראשו מעל המשולש המקופל
4. קפלו את הכנף הימנית מעל ידו של התינוק ודחפו אותה מתחת לגופו
5. קפלו את הכנף השמאלית מעל ידו של התינוק והחזיקו את קצה החיתול על גבו
6. קיבלתם – תינוק עטוף שלא יכול להזיז את הידיים וכך כדאי להניח אותו במיטה כשהוא הולך לישון

 

למה זה טוב? ראשית כי התינוק מרגיש מוגן ועטוף כאילו אתם מחבקים אותו, שנית כשהוא עטוף הוא לא מעיר את עצמו בשל רפלקס מורו ושלישית הוא לא מעיר את עצמו כשהוא מכה את עצמו, דבר שהתינוק שלי עושה כל הזמן, מחטיף לעצמו בוקסים אימתניים בפנים ופורץ בבכי קורע לב של עלבון.

 

להרגיל את התינוק לאמבטיה

טיפים מצוינים שבעלי קיבל מחברים וחברות הנוגעים לחיבוב האמבטיה על תינוקות:

1. כשהתינוק עוד קטנטן ושונא להיות עירום – עוטפים את התינוק בחיתול בד ומכניסים אותו עם החיתול לאמבטיה ורק אחרי שהוא במים מורידים את החיתול.
2. מכניסים את התינוק למים כשהוא עם הפנים למים ולא עם הגב למים. כלומר טובלים לו קודם את הרגליים במים ואחר כך מאפשרים לו להכניס ידיים למים, יוצקים מים על גבו ורק אז הופכים אותו ומושיבים אותו באמבטיה. מונע צרחות.
3. מחממים את הסבון. מסתבר שלפחות התינוק שלנו שונא סבון קר. לכן אבא שלו מכניס את בקבוק הסבון הנוזלי למים החמים עוד בשלב מילוי המים, הסבון מתחמם והתינוק מרוצה.

 

להכין בקבוק במהירות שיא

אם את לא מניקה ואתם צריכים להכין בקבוק במהירות שיא, כי התינוק כבר בקריזה והשעה ארבע בבוקר… זו המלצתי

1. החזיקו במטבח בקבוק זכוכית עם מים קרים מורתחים
2. החזיקו במטבח תרמוס עם מים חמים מורתחים
3. חברו את הבקבוקים מבעוד מועד ומלאו בהם 2/3 מים קרים בכמות שאתם מאכילים את התינוק. נאמר שאתם נותנים לו 120 סמ"ק חלב, מלאו בבקבוקים 90 סמ"ק מים קרים
4. הגיעה שעת האוכל? הוסיפו עוד 30 סמ"ק מים מהתרמוס, הוסיפו את האבקה נערו ו… בתאבון!

זה לוקח פחות מדקה וזה הרבה יותר יעיל מלהתחיל לחמם את האוכל באמצעות הרתחת מים בקומקום, השריית הבקבוק במים והתבוננות בשעון תוך ריקוד וקפצוץ עם תינוק שכל מה שמעניין אותו זה אוכל אוכל אוכל ועכשיו!

 

להרגיע את התינוק

הנה מה שאנחנו גילינו:

1. כדור פיזיו – קפיצות. נוח. במיוחד מול הטלוויזיה כשכבר נשבר לכם לגמרי.
2. להניח את התינוק במאונך, ראשו תפוס תחת הסנטר שלכם ולשיר לו שירים שקטים. הויברציות של הקול שלכם עושות לו נעים בראש. תנסו את זה אחד על השנייה – זה גם נעים.
3. במקרים קיצוניים – או בעת ההשכבה: כפיפות ברכיים עמוקות. להחזיק את התינוק ולהתכופף עם הברכיים כמעט על הרצפה ל-20 כפיפות בערך. את התינוק שלנו זה מרדים בשנייה, לי אישית זה עושה שרירים במקומות שלא ידעתי שיש בהם שרירים וגם כאבי ברכיים כבונוס.

 

לשלוט במשהו…

אי אפשר לשלוט בתינוק ואי אפשר לשלוט במיליון דברים אחרים כמו – בהורמונים שלך, בעייפות, בקריזה האינסופית הנגזרת מההורמונים והעייפות. אני ייקית, אוהבת לדעת מה קורה, חובבת שיגרה ושונאת שינויים. לא האישיות האידיאלית לטיפול בתינוק שאיתו באים בעיקר שינויים. לכן אימצתי לי רישום מסודר בטבלה של סדר היום שהתינוק הכתיב לי, בתקווה למצוא הגיון בשיגעון. להפתעתי ושמחתי – יש הגיון בשיגעון. הוא אמנם משתנה משבוע לשבוע, אבל אני ניהלתי –  ועדין מנהלת כשהתינוק משנה פתאום את סדר היום שלו (וזה קורה המון) – רישום של סדר היום של התינוק והרבה מאוד פעמים זה עוזר לי לדעת מה התינוק רוצה ומונע ממני למשל להאכיל אותו סתם או לנסות להרדים אותו כשהוא לא רוצה.

 

הטבלה שלי כללה את הפרמטרים הבאים:

מתי הוא קם? מתי התחיל לאכול? כמה ינק? מאיזה שד? האם אכל גם בקבוק? כמה אכל? מתי גמר לאכול? עשה קקי? מתי נרדם? הערות

 

כך גיליתי שהתינוק שלי אוכל בערך כל שעתיים וחצי שלוש, גיליתי שאחרי שהוא ישן בלילה 5-6 שעות (לילה = 20:00-02:00 אל תתלהבו…) הוא כמעט תמיד קם אחר כך כל שעה וחצי שעתיים לאכול ושלל דברים אחרים. למה זה חשוב? זה חשוב לקונטרול פריקים כמוני שרוצים לדעת מה קורה. יותר קל לי לקום ב-02:00 בלילה כשאני יודעת שאקום ב-02:00 בלילה כי ככה זה בדרך כלל, מאשר לקום בלי לדעת מה בכלל קורה או מה צפוי שיקרה. יותר קל לי לזהות בכי של רעב כשהוא סביב השעות שהגיוני שהתינוק ירצה לאכול, יותר קל לי לזהות עייפות שלו ככה, בקיצור – יש (בדרך כלל) איזשהו סוג של היגיון בשיגעון.

 

דברים איומים בשקט שקט

כשמגיעים מים עד נפש, והם מגיעים, ניתן ללחוש לאט ובשקט לתינוק באוזנו, תוך כדי נענוע עדין וחמים, את הדברים האיומים ביותר… "אתה עולה לאימא על העצבים"… "לאימא אין סבלנות בשבילך יותר" ועד לדברים גרועים יותר, מפאת פוליטיקלי קורקט אני נמנעת. אתם תחשבו לבד, כל אחד לפי הדברים שמוציאים אותו מדעתו. זה מוציא אגרסיות בצורה חיובית. נדמה לי שאפשר לעשות את זה כל עוד התינוק קטנטן, כשהוא קצת גדל צריך להפסיק…

 

להקשיב בעירבון מוגבל

השבוע אמרה לי אחות טיפת חלב שהתינוק "לא מקבל מספיק במשקל". אני אומרת לכם – הוא עולה יופי במשקל, כמו כן – זה מה יש. התינוק אוכל כמה שהוא רוצה ולא כמה שאני או אחות טיפת חלב רוצות. התינוק מסתבר – לא קרא את הספר ולא עובד לפי טבלאות וגרפים, הוא לא עושה הכול בזמן ולא כל כך בא לו להיות תמיד באחוזון החמישים. הוא גם נושם בתוך המנשא שלו, למרות שעשרות אנשים עצרו אותי ברחוב ובדקו אם אני לא הורגת את התינוק, הוא גם שורד למרות שהאוזניים שלו מחוץ לכובע, וגם פה יש לעוברי אורח מה להגיד לי, הוא חי למרות שהוא לובש את מה שהלבשתי לו ובאופן מדהים הוא אפילו משגשג למרות שהוא לא יונק יותר…

 

אז עצתי האחרונה היא – להקשיב לסובבים כולל רופאות, אחיות, הורים וחברים בעירבון מוגבל ולקחת את מה שמתאים לכם. אה, ועוד משהו: יש לכם חברים שאתם חושבים שהם הורים טובים? שאתם מעריכים את ההורות שלהם? שהילדים שלהם מחונכים באופן דומה לאופן שהייתם רוצים לראות את הילדים שלכם מתחנכים? הקשיבו רבות לעצות שלהם!

 

 

היריון ולידה: התינוק, המלחמה, השואה ואני

התינוק (שאבא שלו ביקש שלא אכתוב את שמו באינטרנט) בן חודשיים וכבר חווה מלחמה, בשלב הזה מרחוק, אבל כמה כבר רחוקה יבנה מתל אביב…? וכמה רחוקה המלחמה מסבא וסבתא שלו ברחובות?

מאז הולדתו התחזקה אצלי עוד יותר היהודייה הפנימית שבי, זו שקנתה דירה בגלל הבוידם, זו שמצד אחד הוציאה דרכון גרמני כדי שיהיה לאן לברוח, ומצד שני מאמינה באמונה שלמה שאין לאן לברוח ועוד יותר מזה – שחשוב להישאר כאן ולהיות שמאלנים טובים אוהבי ישראל.

 

מאז הולדתו אני חושבת על גלעד שליט כל יום. מאז הולדתו אני חושבת על אורי גרוסמן כל יום. מאז הולדתו אני מגרשת את מחשבות הבוידם שלי, את אנה פרנק, את המיליון וחצי כמה וכמה פעמים ביום. מאז הולדתו אני מייחלת לדברים שאף אימא במקום שפוי בעולם לא מייחלת לו – אולי תהיה לו רגל אחת יותר קצרה מהשנייה? אולי יהיה לו רשרוש בלב? אולי יהיה לו מספר גדול במשקפיים? אולי לא יוכלו לגייס אותו? אולי הוא פשוט יהיה איש טוב, סרבן ופציפיסט?

 

הוא יונק ואני מתבוננת בחצי עין בו ובחצי עין בכוחותינו הכותשים בפצצות את עזה ובילדים הרצים ברחובות שם ואצלנו. הוא יונק ואני קרועה בין האהבה שלי אליו לבין הערכים שעליהם אני עומדת לגדל אותו וביניהם שצריך להתגייס לצבא, שאין לנו ארץ אחרת, שצריך להיות שמאלני – ערכים שעלולים להוביל אותו… ושוב אני חושבת על גלעד שליט. על אורי גרוסמן.

היריון ולידה: מצ'עמם לי

לשמחתי הרבה, אחותי וכמה מחברותיי הטובות ילדו לפניי, כך שיכולתי לראות מה קורה להן ולהבין בצורה תיאורטית לפחות, מה עומד לעבור עליי כשייוולד לי ילד. ראיתי אותן מתחרפנות, ראיתי אותן בוכות, ראיתי אותן בברית, ראיתי אותן אחרי לילות ללא שינה ותרגלתי על התינוקות שלהן הכול – מהחלפת חיתול, דרך טיפול בפופיק ועד להרגעת כאבי בטן. בקיצור באתי מוכנה למלחמה.

 

ההכנה עזרה לי ברמה התיאורטית. את ההלם אף אחת לא יכלה באמת לרכך לי, ובכל זאת, הרבה דברים יכולתי להגיד לעצמי: זה קרה גם לשולה, זה קרה גם לברכה, על זה נחמה סיפרה לי ולהתנחם ששולה, ברכה ונחמה מתפקדות יפה היום וממש יש להן חיים למרות שהן אימהות.

 

אבל לצ'יעמום הגדול – לזה אף אחת לא הכינה אותי. חופשת לידה זה דבר משעמם אימה. לכל אם עתידית – קחי את זה בחשבון. מרגע שירדו לי המים לפני שישה שבועות, החיים שלי עברו לתוכנית שלוש השעות, ממש כמו תוכניות של מכונת כביסה. שלוש השעות שלי בנויות מחיתול, ציצי, בקבוק, ידיים, מיטה, חיתול, ציצי, בקבוק, ידיים, מיטה וחוזר חלילה לאורך כל היום והלילה והיום שלמחרת והלילה שלמחרת. הנושאים היחידים שמעסיקים אותי באמת וגורמים לי ממש להפעיל את המוח הם התעסקות בשאלות כגון: לשפן יש בית בין ענפי הזית… לה לה לה לה לה  בית לו ירוק ירוק. אני מנסה לאמץ את זכרוני ולשלוף את השורה השנייה של השיר, אבא שלו שר לו "בית לו מתוק מתוק בית לו ירוק ירוק". ברור שאלה לא המילים, אבל לאבא יש חיים מחוץ לבית ויש לו עוד דברים לחשוב עליהם ופחות אכפת לו מהי בדיוק המילה הנכונה בשיר. לי זה קריטי כרגע, כי זו פעולת המחשבה העיקרית שלי ביום.

 

לכן אימהות יקרות – מוגש לכן בזאת באהבה – שירה של מרים ילן שטקליס

 

"לשפן יש בית
בין עצי הזית
תחת כרוב מאוד מתוק
בית לו ירוק ירוק

ובבית עליה,
שם תגור יפיפייה,
שם תגור עמו תמיד
זו הגברת שפנפנית".

היריון ולידה: ריקוד הציצים הקופצים

באופן עקרוני הציצים שלי הם לא כזה סיפור מעניין. הם לא גדולים במיוחד, לא יפים במיוחד ולא עומדים במיוחד. הם לא ממש שווים בגודלם והם לא ממש שווים שיחה. אלא שאז נכנסתי להיריון.

 

תגדל – תגדל ותהיה גנרל

נכנסתי להיריון וחיכיתי שתתממש נבואתו הקסומה של אחד מהאקסים שלי, שהיה מבוגר ממני בזמן שיצאנו וכל החברות סביבו נכנסו להיריון: "חכי חכי כשתהיי בהיריון הציצים שלך יגדלו ככה!" הוא אמר והחווה בידו ציצים בגודל של פמלה אנדרסון ודולי פרטון. ישבתי וחיכיתי לראות איך לראשונה בחיי יהיו לי שדיים! דדיים! משהו גדול! רציתי לראות איך אראה עם ציצים במידה מרשימה. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי. תשעה חודשים חיכיתי. ו… כלום. הציצים שלי לא הראו אך סימן גדילה. מאוכזבת ויתרתי על החלום להסתובב בבית ולהציג בגאון את הציצים הענקיים שלי, כמובן שלא תיארתי לעצמי שתוך כמה חודשים אציג בגאון את הציצים (הקטנים) שלי לכל מי שירצה לראות, וגם למי שלא.

 

ריקוד הציצים הקופצים

הבנתי שמשהו השתנה טוטאלית בציצים שלי ופרטיות שלהם כשמצאתי את עצמי שבוע אחרי הלידה יושבת ליד שולחן האוכל עם בעלי ואימא שלי, אוכלת בסכין ומזלג, בפה סגור ובצורה מנומסת, ביצה וסלט – כשלגופי לא חולצה ולא חזייה. ארוחת ערב טופ לס. ישי יונק ולמרות עצותיה הרבות של יועצת ההנקה המוצלחת שלי, כשמוצצים לך איבר בגוף, כל איבר בגוף במשך 8 שעות ביום, זה כואב. אפילו מגע של בד כואב, אז נותנים להם להתאוורר קצת באוויר הפתוח.

בחודש האחרון ראו לי את הציצים אנשים שמעולם לא חשבתי שיראו לי את הציצים, כמו חמותי למשל, החברים ההומואים שלי, שאני החלטתי שסביר שיראו אותי מנסה לדחוק את הפטמה לפה של ישי, אבא שלי, אימא שלי, סבתא שלי, כל החברות שלי – בקיצור: כל דיכפין. ואין ברירה. כי בשלב הזה אני עד לא יודעת להניק עם חיתול עליי או משהו כזה, או להסוות את עצמי, אני צריכה ריכוז שיא, ממש כמו בשיעורי מתמטיקה בתיכון, אני צריכה להסתכל על ישי ולכוון אותו ולהוציא ולהכניס ו… ערב אחד בעלי נכנס הביתה ושאל אותי אם בקרוב אתחיל לרקוד בסלון בוגה בוגה מסביב למדורה וללבוש חצאית קש.

 

אימא טובה – אימא רעה

אני בטוחה שאני עומדת לעורר את חמתן של נשים רבות, אבל אני חושבת שיש טרור הנקה די קשה. וזה מרגיז אותי. נשים מניקות הן "טובות" ונשים לא מניקות הן "רעות". על הפאקינג קופסא של הסימילק כתוב "חלב אם הוא המזון הטוב ביותר עבור תינוקך". זה מזכיר לי בכל פעם שאני מכינה בקבוק את כתובות האזהרה המפחידות על קופסאות הסיגריות. גם כאן, תוך כדי שאני מערבבת את האבקה עם המים אני צריכה לשנן לעצמי שעדיף תינוק שאוכל גם בקבוק, אבל לא צורח מרעב, מתינוק מאושר שהאימא הטובה שלו נותנת לו רק ציצי, אבל לא מקבל את הכמות שהוא צריך ובוכה ובוכה ובוכה כמו שישי בכה ב-24 השעות הראשונות לחייו עד שנתתי לו בדמעות, גם בקבוק. יבואו ויגידו לי "תניקי יותר יהיה יותר" ואני אגיד – לא יכולה להניק יותר, או שאצא מדעתי. אני מניקה בממוצע 8 שעות ביום. לא יכולה להניק יותר. לא רוצה. לא מעוניינת. חוץ מזה, יועצת ההנקה שלי אישרה לי. היא אמרה לי לתת בקבוק. היא אשמה, צלבו אותה, אני רק ממלאת הוראות.

 

בכל ענייני ההנקה התחושה שלי היא שהמוסר הכפול הוא עצום. מצד אחד אחיות בית החולים / טיפת חלב מעודדות אותך להניק. מצד שני הן נוזפות בך אם התינוק לא "מקבל במשקל" בצורה שהן רוצות. מצד אחד הן מנסות לעזור לך בצורתן הן, מצד שני הן דוחפות לו בקבוק בשנייה שאת מסתובבת. באינטרנט אפשר למצוא רק "מתאבדות הנקה", נשים שלא חשוב מה קרה להן וכמה הן סבלו המשיכו להניק (אני מעריצה אתכן, בחיי, ואתן עושות לי רגשות אשמה חבל על הזמן, אבל אני לא אתן). קשה קשה, קשה מאוד למצוא מידע על האכלה מבקבוק. רק יועצת ההנקה שלי נתנה לי עצות טובות להאכלה מבקבוק, בקושי הצלחתי למצוא מידע על כמה לתת לתינוק לפי המשקל ובכלל, לא מצאתי מאמרים על תחליפי חלב אם, פרט למאמרים מהחברות המייצרות את התחליפים ולאלה קצת קשה להאמין…

 

ישי מקבל גם ציצים וגם בקבוק, אני לא בטוחה כמה אוכל הוא מקבל מהציצים, אבל הוא בטוח מקבל מהם חום ואהבה.

 

עוד על היריון ולידה:

ממרום אימהותי בת השבועיים

"תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין"

היריון ולידה: "תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין"

ישי הצליח להגיע לשלושה קילו (כמעט…) והרופא שלו אישר לנו למול אותו. לא רציתי שהרגע הזה יגיע. לאמיתו של דבר, כשאמרו לנו בסקירת המערכות שיש לנו בן, (מה שהיה לי ברור כי אני רציתי בת והאלוהים שלי הוא מרפי וחוקיו), עברו במוחי שתי תמונות – ברית המילה והבקו"ם. זה הצטרף למילותיו של הרופא שהביט במוניטור ואמר: "הנה אנחנו רואים פה יש לו חמש אצבעות, הוא יוכל לירות ב-M-16". נשבעת שזה מה שהוא אמר.

 

ההכנה להולדת בן תצטרך לקבל פוסט אחר, בינתיים נותר לי לחכות לברית. לא היה לי ספק שנמול אותו, לא רק משום שאני לא רוצה לעשות אותו שונה בבולבול מילדים אחרים בגן, אלא גם ואולי בעיקר משום שאנחנו יהודים. אנחנו יהודים ויהודים הם נימולים. זהו.

 

הכנתי רשימה של רופאים מוהלים שנותנים זריקת אלחוש לפני הברית, שלחתי לבעלי, הודעתי לו שמכאן ואילך, אני מבקשת לא להיות מעורבת בשום פרט מפרטי הברית ושקעתי בהדחקה מוחלטת עד לרגע שבו נכנסנו לאוטו בדרך לבית של הסבא וסבתא הצעירים, כשעה לפני הנפת הגיליוטינה.

 

ההורים שלי מספרים שהברית הייתה יפה מאוד, שישי לא בכה כשחתכו לו ושהמוהל ברך יפה מאוד ובעברית שניתן היה להבין. אני הייתי בחצר מתחת לבניין, עם אחותי וחברה, זו הייתה באמת, פשוטו כמשמעו 'עזרת נשים'. לא הייתה לי כוונה לראות איך אני מוסרת את התינוק הקטן שלי וחותכת לו את הבולבול בלי שום סיבה רפואית אמיתית.

 

ברית זה ברברי. אין ספק בזה. צריך היה כבר מזמן לעבור למשהו סמלי אחר. לדקור את האצבע ולהניח טיפה של דם על הבולבול או משהו כזה. משהו סמלי שלא כולל קילוף של העור מהזין. והאקט הזה של ברית המילה מוכיח שוב שקשה, קשה להיות יהודי.

 

ברוך הבא ליהדות.

 

***

ללהקה של אחי N.O.D יש שיר ששמו "ברית מילה", מתוך הדיסק שלהם "החיים".  כאן אפשר לשמוע.

 

וכאן זה למי שרוצה את המילים.

 

ברית מילה

חתיכת תינוק דפוק, מסכן, תפסיק להתבכיין,

זהו גזר פינו של מי שנולד בן,

בן תסתכל לי בעיניים ותהיה חזק,

אין מה לעשות, זה הכללים של המשחק,

אחרי תשעה ירחי לידה ושמונה ימי מילה,

הנה בא המוהל תגיד שלום לעורלה,

הם נותנים לך אלכוהול אתה מרגיש כל כך קול,

אבל לפני ששמת לב הלך חצי שטרונגול,

ילד מרמים אותך, אל תיתן להם לחתוך לך,

ברח כל עוד נפשך בך, זה הויקטור שלך, מה איתך?!

תתאפס על עצמך ואל תהיה תינוק,

תבלע את הדמעות ותשתוק.

 

תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין.

 

ילד תסתכל העולם, זה לא מקום מושלם,

אברהם קצץ את הבולבול ועכשיו אתה גם,

גם אני חתכתי פעם, זו הייתה טעות חיי,

לא אשכח את כאביי, את ייסוריי, את מילותיי האחרונות –

למה לא נולדתי עם פות?!

איך אתה נותן לזה לקרות, אידיוט,

ההורים שלך נהנים, דודים באים בשביל לראות,

מסודרים בשולחנות ולא אכפת להם תקלוט,

ילדון תדע שאם תהיה טעות אתה עלול למות,

המון אורחים שמברכים ברוך הבא למציאות,

לחיים – לא חיים, לתרבות – לא תרבות,

אל תיתן להם לקחת בקלות ילד.

 

תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין.

הריון ולידה: ממרום אימהותי בת השבועיים

"יודע אתה מה שהינך –
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא.
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך,
אתה פלא.
אתה יחיד ומיוחד..."

[חוה אלברשטיין]

 

ישי נולד ב-29.10.2008, בחצות וחצי בלילה, בערך שלושה שבועות לפני שתכננו שיצא, ממש בתחילת שבוע 37. בפרספקטיבה של שבועיים, אם אפשר לקרוא לזה פרספקטיבה… אני נאלצת לומר שהלידה הייתה סבירה, ואם לא הייתי נאלצת להעביר את רובה בחדר עם עשרה אנשים זרים במחלקת יולדות ב' באיכילוב, כי לא היה מקום בחדר לידה, יכול להיות שאפילו הייתי מתארת אותה כטובה.

 

זה המקום לשלוח בקשת סליחה לכל היולדות שבדרך, ששכנו איתי במחלקת יולדות ב' בשעה שכרעתי, פיזית, ללדת במסדרון (טוב – לא ממש, סתם חיכיתי לפתיחה שבוששה לבוא), תוך שאני צועקת על בעלי, על האחיות, ועל רוב מי שהתקרב אליי. אם הייתי שומעת מישהי צועקת ככה לפני הלידה, בטח הייתי נתקפת חרדה עולמית. יולדות יקרות – איתכן הסליחה.

 

זה גם המקום להבטיח שבפוסטים הבאים בסדרה, אבוא חשבון עם בית החולים איכילוב, לא משום שכל כך הופתעתי ממה שקרה שם (ההכנה החשובה ביותר ללידה – אל תצפי לשום כלום שום דבר מבית החולים בו את יולדת ולא תופתעי מכך שאת לא מקבלת כלום חוץ מעצבים, פחד ורגשות אשמה), ולא משום שמה שקרה שם היה כל כך חריג, אלא משום שבא לי ואני יכולה ויכול להיות שיהיה בזה משהו תרפויטי שיגרום לכך שאוכל להיכנס בשערי בית חולים ליולדות מתישהו בעתיד הרחוק.

 

הדבר הטוב בכל עניין ההיריון, טחורים, כאבי גב, פיפי אינסופי, עייפות, הורמונים, כבדות, צירים, כאבים, צעקות, אפידורל, לחיצות – הוא העובדה שבסוף יוצא תינוק. תינוק שלם. עם אצבעות, ציפורניים, ריסים, גבות, עיניים שכשהן נפקחות רואים עולם שלם. איש שלם. בן אדם. קטן אמנם, אבל בן אדם. שלם. עולם מלא שבראנו ביחד. זה מאוד הפתיע אותי. לא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק, אלא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק. לא הבנתי מה זה תינוק, מה זה אומר שיהיה לי תינוק ומה עומד לקרות לי מהרגע שיגמרו הלחיצות ויניחו אותו על החזה שלי. והוא יהיה בחוץ. נפרד. בן אדם. אם היה מבחן תיאוריה להיריון ולידה, אין ספק שהייתי עוברת אותו, אבל ברגע שהגיע הטסט והבוחן התיישב בכיסא שליד הנהג, נאלצתי להגיד שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד, קשה ללמוד שחיה בהתכתבות ובלתי אפשרי בעיניי להבין מה זה אומר ללדת ולהיות אימא בת שבועיים, בלי להיכנס להריון, להוליד ולחכות שבועיים.

 

ממרום אימהותי בת השבועיים, אני יוצאת בקריאה נרגשת לכל אישה שהרתה, ילדה ומתפקדת מאז כאם – אני מעריצה אתכן. לא יודעת מי אתן, מה עשיתן בחיים או איזה נשים אתן, אבל אם צלחתן את הטירונות הזו – אני מעריצה אתכן. ישר כוח! אתן נשים כבירות!