רשימת ציוד לנסיעה לחו"ל – וטיפים לאנשים ששוכחים

אני אוהבת להיות מסודרת ומאורגנת. כנראה משום שבבסיסי, עם לקות הלמידה שלי, אני בלגניסטית לא נורמלית, ולכן הייתי צריכה לפתח שלל טכניקות שיביאו אותי לקו אחד עם אחד האדם ולא ישאירו אותי מאחור, כמו הרבה תלמידים שלי בעבר (אוי כמה הזדהיתי אתכם) שהיו מגיעים לבית ספר בלי תיק…

זה עוד קורה לי מדי פעם, ויעידו חברים לעבודה שחולקים איתי לעיתים אוטו, מה רבה ההיסטריה והבושה כשאני מגיעה לבארות יצחק (30-35 דקות  נסיעה מתל אביב) ומגלה… ש… "שכחתי את המחשב בבית!" – וזה קורה לי לפחות פעמיים בשנה.

 

אבל – בדברים שהצלחתי להתארגן עליהם, אני טובה. אחד מהם הוא לדאוג לא לשכוח. לא לשכוח את המחשב בבית (…) לא לשכוח לקחת תיק, סלולרי, ארנק, משקפי שמש, לא לשכוח לשלם ארנונה, להשאיר מפתח לעוזר, את יום ההולדת של בעלי ועוד ועוד – ואת זה אני עושה באמצעות רשימות, שרובן נתלות על הדלת עם מגנט מיוחד שקיבלתי ממי שהייתה אישתי לפני בעלי הנוכחי – חברת ילדות מגיל 5 שגם חלקה איתי בית כמה שנים טובות. ללא ספק המתנה הטובה ביותר שקיבלתי בחיים. אם פתק ענק מוצמד לידית ועליו כתוב "אוכל לעבודה במקרר!" סביר להניח שלא אשכח את האוכל לעבודה במקרר.

 

5 טיפים לשוכחים

1. אם יש משהו חשוב במקרר – למשל בשר למנגל של 15 איש שמחכים לכם ביער – שימו את מפתחות האוטו במקרר, על הבשר.
2. קליפס או מגנט על הדלת – המתנה הכי טובה שלכם לעצמכם
3. נוהל קבוע ליציאה מהבית: תיק, מחשב, סלולרי, משקפיים, אוכל לעבודה, ארנק וכו'
4. רשימות ציוד/משימות גנריות לשלל אירועים (כמו זו שאני  מביאה פה)
5. תזכורות בסלולרי – יש אנשים ששונאים אותן, אני מכורה להן.

 

רשימת ציוד גנרית לנסיעה לחו"ל (נשים + גברים)

מזוודה

1. מכנסיים
2. חולצות
3. תחתונים
4. גרביים
5. גופיות
6. סווטשרטים
7. סוודרים
8. שמלות
9. חצאיות
10. ז'קט
11. עניבות
12. מעיל / פליז / מעיל רוח
13. צעיף
14. כפפות
15. כובע
16. פיג'מה
17. בגדי בית
18. בגד ים
19. חגורה
20. מגבת
21. נעליים / ספורט / יציאה / סנדלים / בית / קרוקס
22. כיפה
23. תיק קטן ליציאה
24. שק כביסה
25. ספרים
26. מתנות
27. אוכל מיוחד

 

תיק כלי רחצה

1. מברשת שיניים
2. משחת שיניים
3. סבון
4. שמפו
5. מרכך
6. משחת גילוח וסכין גילוח
7. אפטר-שייב
8. דאודורנט
9. בושם
10. מספריים לציפורניים
11. מסנן שמש
12. טלק
13. תכשיטים
14. איפור
15. משכחי כאבים: אקמול / אופטלגין / אדוויל
16. ויטמינים
17. תרופות בשימוש קבוע: גלולות / מיגרנה / סכרת
18. אטמי אוזניים
19. וזלין לשפתיים
20. ערכת כלי תפירה

 

מחשב / סלולרי / מצלמה / ציוד חשמלי

1.      סלולרי + מטען

2.      מחשב נייד + מטען + כבלים לחיבור

3.      מצלמה + מטען (פילם – אם מישהו עוד משתמש…)

4.      MP3/MP4 + אוזניות + מוסיקה, סדרות וסרטים

5.      עכבר

6.      דיסק און קי

7.      פנס

8.      בטריות

9.      GPS + מטען

10.  ממיר חשמלי מוואט לוואט

 

תיק קטן – תיק צד

1. ארנק
2. דרכון
3. ביטוח + טלפונים
4. כרטיס טיסה
5. רשימת טלפונים חירום ושל משפחה וחברים
6. משקפיים
7. משקפי שמש
8. נרתיקים למשקפיים ומשקפי שמש
9. ספר קריאה
10. ספר הדרכה
11. מפה
12. מחשבון
13. כלי כתיבה ודפדפת
14. בקבוק מים
15. מסטיקים
16. נייר טואלט ומגבונים לחים
17. תחתונים + גרביים + מברשת ומשחת שיניים (ליום אחד, במידה והמזוודה לא מגיעה)

 תוספות יתקבלו בברכה

הזמנה פתוחה לבלוגרים – כתבו אצלכם בבלוג בפרויקט "שלום כיתה א'"

זוהי הזמנה פתוחה לבלוגרים לכתיבה בפרויקט "שלום כיתה א'" כמו בכל ראשון בספטמבר, אני מתמלאת בתחושות מעורבות (עיינו בפוסט שלמטה). אשמח לקרוא פוסטים שלכם על חוויות מבית הספר היסודי, מהחטיבה (האיומה!) ומהתיכון, חוויות שלכם או חוויות של הילדים שלכם. זוהי גם קריאה לבלוגרים צעירים לכתוב קצת על בית הספר של היום, מנקודת מבטם.   אם יהיו קופצים על המציאה – אשמח אם תוכלו לשלוח לי דוא"ל עם קישור לפוסט –shlomithavron@gmail.com ואני אצור דף מרכז עם כל הפוסטים שיאספו.

 

בכל שנה, כשמתקרב הראשון בספטמבר, אני נתקפת בשני רגשות סותרים. האחד, חרדה איומה מלווה במועקה גדולה והשני שמחה עצומה והקלה גדולה. הראשון על כך שצריך לחזור לבית הספר והשני על כך שתודה לאל, לא אני צריכה לחזור לבית ספר!

 

אני בכיתי בכיתה א', בכל בוקר, עד פסח (!) וכנראה שידעתי למה. מהיום שבו גמרתי 12 שנות לימוד  והפסקתי לפקוד את ספסלי בית הספר, השתפרו חיי לאין שעור.

 

הפסקתי ללמוד מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, שמעבר לזה שלא הבנתי בהם כלום, גם שעממו אותי אימה ועינו אותי לאורך שנים רבות.

 

הפסקתי ללמוד בכוח אנגלית ולשבת מול ספר פתוח, למרות שגם אני וגם המורה הבנו יפה שעם לקות למידה כמו שלי – הספר הזה יכול היה להיות באותה מידה גם בצרפתית, ספרדית, איטלקית או בלגית.

 

הפסקתי ללמוד היסטוריה בצורה לא הגיונית, לא רציפה ולא מעניינת, תנ"ך בצורה קופצנית ומוזרה שמתעכבת בעיקר על הדברים הלא מעניינים, אזרחות בצורה שגרמה לי בעיקר לרצות שיהיה כאן משטר טוטאליטרי והתחלתי ללמוד את הנושאים האלה בעצמי או באוניברסיטה, שם בפעם הראשונה בחיי הבנתי איך לעזאזל נראית ההיסטוריה כשמלמדים אותה על רצף אחד סביר.

 

הפסקתי להתעמל בחברת בנות שאני לא אוהבת, בספורט שאני לא אוהבת, כשחצי בית ספר עומד מסביב למגרש ומסתכל והפסקתי לשבת בכיתה שבה יש עוד 40 תלמידים מזיעים אחרי שיעור התעמלות.

 

הפסקתי לאכול סנדוויצ'ים מלפני 10 שעות, שהעגבנייה בהם כבר ראתה ימים יפים יותר.

 

והפסקתי לעשות פיפי בשירותים מלוכלכים, נטולי אסלה, מראה, סבון , מנעול לדלת וכמובן – נייר טואלט.

 

 

דברים שכתבתי על הנושא בעבר

ה-טראומה של חיי

בראשון לספטמבר

 

ואני מזמינה אתכם שוב, לספר סיפורים אחרים, או דומים, בבלוגים שלכם או כאן בתגובות. ותודה מראש לכל מי שירים את הכפפה!

 

* * *

תמי ניניו מרימה את הכפפה: http://www.notes.co.il/tammy/35624.asp?p=0

נולי עומר הצטרפה: http://www.notes.co.il/nuli/35638.asp

אילנה מישרא-בלוג הייתה פעם ספרנית: http://israblog.nana10.co.il/b….r=2006&month=8&day=0&pagenum=1

בועז כהן מביא שניים מהעבר:

http://www.notes.co.il/boaz/32715.asp

http://www.notes.co.il/boaz/21403.asp (חזק ביותר לטעמי)

חנן יניב מביא את אור קשתי ב"הארץ" ואני מקשרת: http://www.notes.co.il/yaniv/35652.asp

צבי טריגר כותב על היום הראשון בכיתה א': http://www.notes.co.il/triger/35842.asp?p=0

 

אנפלבתית באנגלית – רשימות על לקויות למידה

והפעם: איך למדתי לשקר בבית הספר היסודי, כמה אומץ היה לי כשהייתי בת אחת עשרה, ולמה מישהו צריך עבודה סמינריונית על התפיסה הפמיניסטית בתוכנית "קרובים קרובים"…

 

הדבר היחידי שלמדתי כמו שצריך בבית הספר היסודי, זה לקרוא ולשקר. לא ברור איך למדתי לקרוא עברית כל כך מהר, כנראה בגלל שאהבתי לקרוא ספרים. זה לא עזר כמובן לשגיאות הכתיב שגדשו כל משפט שכתבתי, אבל לקרוא עברית, ידעתי מצויין, כמו כולם. נשארתי לקויית למידה בכל שאר התחומים: לא הכנתי שיעורים, לא למדתי לבחינות, לא ידעתי איפה הידיים והרגליים שלי, ולכן שיקרתי על ימין ועל שמאל. היה לי פרצוף תמים ובסך הכל הייתי תלמידה סבירה שלא עושה הרבה בעיות, אז זה עבד – ככה זה גם היום בבתי הספר, אם את תלמידה שלא מרעישה, לא צועקת, לא רבה ולא בועטת בילדים אחרים, את פחות או יותר לא קיימת בכיתה של ארבעים תלמידים. אז הייתי בשקט, והמשכתי לשקר: "קראתי" שיעורי בית ממחברות ריקות, העתקתי בבחינות והגעתי בגיל צעיר להסדרים עם כל מני מורות שהבינו שיש דברים שאני פשוט לא קולטת, לא חשוב מה. למשל, "ריבועי קסם", איזו שטות מטופשת בחשבון, בה כותבים את התרגיל בתוך ריבועים… אל תשאלו, לא ברור לי מה היה כל כך מסובך, אבל בכיתה ג' הגעתי להסדר עם המחנכת שלי, שאני לא עושה ריבועי קסם! לא עושה, וזהו!

 

הצרות האמיתיות התחילו בכיתה ה', עת התחלנו ללמוד אנגלית. כן, זה קרה רק בכיתה ה', ואין לי מושג למה. מההתחלה היה ברור שאין כאן סיפור אהבה. הסתכלתי על הלוח ולא הבנתי כלום. הרשו לי לקפוץ איתכם לסוף המר: אני גמרתי את כיתה ו' בלי לדעת את ה- abc עם ציון לא רע בתעודה. ידעתי לדבר באופן סביר, כי האל חנן אותי בסבתא דוברת אנגלית. אבל לקרוא? לכתוב? איפה… הייתי מביאה מהבית את ההכתבות על דפים שסחבתי מהשולחן של המורה. במבט לאחור אני חושבת… איזו תושיה! כל הכבוד לי! איזה אומץ… היום בחיים לא הייתי מעזה, אז כנראה חשבתי שאין לי ברירה.

 

כשעליתי לחטיבה ואובחנתי, הכל השתנה לטובה, אבל אני והאנגלית נשארנו צ'ילבות. אמנם היה יותר קל להיבחן בעל פה, אבל זה אף פעם לא היה פיקניק, ואני די סגורה על זה שהמורה הפרטי שלי לאנגלית קנה בית, החליף אוטו, נסע לחו"ל פעמיים בשנה ובסוף רכש אי באוקיינוס השקט, מהכספים שההורים שלי שפכו עליו, כדי שאני אצליח לעשות בגרות. אז יש בגרות. אבל בחיים מסתבר… צריך לדעת אנגלית. ואני מסתבר, לא יודעת אנגלית.

 

מה שכן, השקרנות אותה רכשתי בניסיון רב הועילה לי בחיים – וכך התקבלתי ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב (לא לפני שכמעט אישפזו אותי עם התמוטטות עצבים אחרי שניסיתי לקבל הקלות בפסיכומטרי – אבל זה באמת לטור אחר, שני טורים. שלושה. חמישה!) וגיליתי שאני חייבת להמשיך ללמוד אנגלית…

ישבתי בקורסים לאנגלית של האוניברסיטה וקראתי מחזות להנאתי, כולם מילאו חוברות עבודה וקראו בשקט בכיתה, ואני שלא יכולתי לעשות לא את זה ולא את זה, כיליתי את זמני באופן מוחלט ושיחקתי טטריס מתחת לשולחן. מדי פעם הייתה המורה מעירה לי על שאני לא עושה כלום, מדי פעם אני הזכרתי לה שאני לא יכולה לקרוא אנגלית, או לכתוב ושאני נבחנת בעל פה, ואז היא היתה מניחה לי ואני חזרתי לקרוא צ'כוב. היה איך לומר… מאוד מספק ומאוד מלמד. מאוד. בסוף שני הקורסים באנגלית שהייתי חייבת, פשוט מוכ-ר-חה על פי הפסיכומטרי שלי לעשות, נבחנתי בעל פה וקיבלתי שמונים ושבע.

 

אלא שאז שוב הסתבר לי… שכן. כדי ללמוד באוניברסיטה צריך אנגלית! עוד הסתבר לי, שיש תרגומים ל-ה-כ-ל, אם רק יודעים איפה לחפש. גיליתי גם שאם את מוכנה ומסוגלת לעשות עבודה סמינריונית בעשרים וארבע שעות, על נושא כמו "התפיסה הפמיניסטית בתוכנית קרובים קרובים", אז הרבה מאוד אנשים מוכנים לשבת איתך אחרי שתכתבי להם את העבודה ולקרוא לך את המאמרים שאת צריכה באנגלית. עסקת חליפין קצת לא כשרה, אבל מאוד נוחה. ואני כך מסתבר לשמחתי, כותבת עבודות סמינריוניות נורא מהר.

 

מהרגע שגמרתי את האוניברסיטה והתחלתי לעבוד, באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. אני לא "חייבת" לקורא אנגלית, ולא "חייבת" להיבחן באנגלית ואין הקלה גדולה מזו – אם יש משהו שאני חייבת לקרוא באנגלית? אז מישהי מהצוות שלי קוראת ומתרגמת, או מסבירה. אם צריך לנהל פגישה באנגלית? אז אני עושה את זה בחיל ורעדה, אבל עושה, אם צריך לנסוע לחו"ל לעבוד? אני תמיד שמחה לצ'פר את אחת העובדות ושהיה בכיף שלה, כי אני מסתבר עומדת להישאר עם אנגלית של כיתה ד' ולקרוא אות אות, ואחריה עוד אות ועד שאני מגיעה לסוף הפיסקה אין לי מושג מה נאמר בתחילתה. בתור חובבת גלישה באינטרנט, זה די מגביל, מצד שני כמו שאמרו רבותיינו החיפושיות:

"With A Little Help From MY Friends" מסתבר שאפשר לעשות הכל – ואני תמיד ידעתי לעשות חברים שיעזרו לי לכסת"ח ולהתגבר על רוב הבעיות.   

 

* * *

עוד בסידרה: הסבון בכה מאוד ולי קשה להיות מסודרת.

הסבון בוכה מאוד ולי קשה להיות מסודרת – רשימות על לקויות למידה

והפעם: "כולם אומרים שאני לא יכולה, לא מבינים שאני לא רוצה?"

על סעיף "סדר וניקון בתעודה" – על הבחירה בחיים מבולגנים וקצת מג'וייפים, ועל סדר פנימי, חיצוני ודרך הביניים.

 

אי שם בתחילת שנות השמונים, בעודי פוקדת לראשונה את הכיסאות המצ'וקמקים של בית הספר היסודי, היה ברור לכל, שבסעיף "סדר וניקיון" בתעודה, אני לא הולכת להבריק. הייתי בלגניסטית חסרת תקנה, בתחתית הילקוט שלי אפשר היה תמיד למצוא סנדוויץ' ירוק בן שבוע, ובננה שכבר יודעת לדבר בעצמה, המחברות שלי היו מקופלות, דפי עבודה חצי פתורים פזורים סביב וכתב יד בלתי קריא ומלא שגיאות כתיב משל בכל. כך חציתי בקושי את בית הספר היסודי.

 

בתיכון, עשיתי סוויץ' דרמטי בענייני סדר, אבל נשארתי די מזוהמת וקליפות המנגו המשיכו להתגלגל תחת ארגז המצעים של המיטה שלי. אבל גיליתי שכדי לשרוד אני חייבת לסדר. כך הפכתי לייקית הפדנטית שאני היום: יומן שבועי קפדני ובצמוד לו לוח שנה, רשימות מאורגנות הכוללות לוחות זמנים, פתקי תזכורת במקומות קבועים (על הקרסול למשל, כי אם כותבים על הקרסול: "להוריד דחוף את הזבל!" ואז משלבים בעבודה רגל על רגל…) והתאהבות חסרת מעצורים בטושים זוהרים שללא ספק שינו את חיי מקצה לקצה. אבל הבלגן הפנימי, נשאר.

 

כשהייתי בצבא אבא שלי צילם את החדר המבולגן שלי, זה שלא ראו בו אף פעם את הריצפה, וכשאני אומרת שלא ראו רצפה, אני לגמרי מתכוונת לזה – ותלה את הצילום מעוררת ההשראה במשרד. "אלה צרות אמיתיות" הוא אמר לאנשים והצביע על הצילום בפני אנשים שבאו להתלונן אצלו על בעיות שונות ומשונות.

 

עד שהגעתי לאוניברסיטה יצא לי שם של מישהי שכדאי לצלם ממנה שיעורים – ותוך חצי שנה חבקתי חברה מעופפת ונטעתי אותה בקרקע – הגעתי למצב שעזרתי לאנשים להתארגן בתוך הבלגן שלהם. אחר כך התחלתי לעשות מזה כסף ולימדתי תיכוניסטים את רזיי המעבר מבלגן תהומי לסדר היסטרי – תהיתי מה הם היו חושבים אם הייתי נותנת להם להעיף מבט חטוף בתא המטען של האוטו שלי, זה העולה על גדותיו מבלגן ושיש בו למשל קערת זכוכית, שגרה בו להנאתה כבר שנה ואני לא מצליחה להביא אותה הביתה למנוחת עולמים. כך שכפי שאתם רואים, סדר סדר מבחוץ – הבלגן הפנימי נשאר, והמשיך ללכת איתי יד ביד.  

 

אני פוגשת את הבלגן שלי כל יום. חדר השינה שלי מבולגן עד אימה. גם היום, כמעט ולא רואים רצפה, בחדר העבודה שלי אני משתדלת לשמור על סדר מסויים, יש לי לוח מחיק גדול ועליו רשומים כל הדברים שאני צריכה לעשות, והמחשב שלי מגובה מכל הכיוונים, אבל במבט חטוף,  ממש ברגעים הללו בהם אני כותבת את הטור הזה, יש לי בטווח יד: אלכוהול רפואי, שני ספלים מג'וייפים, חולצת פיג'מה, משאבת אופניים, כפפה אחת, בובת כף יד, קופסא ריקה של קלטת ואת מספר הטלפון של משטרת תל אביב. והיום זה יום די מסודר כאן בעמק הבלגן. כי היום שטפתי את הבית.

 

לבלגניסטית אורגנית שכמותי שטיפת הבית משולה למבחן במתמטיקה. כלומר: אין לי מושג איך עושים את זה בזמן סביר ובציון עובר. בעבר ניסיתי לעבוד כמו שלימדו אותי, באופן שיטתי: להתחיל מאבק, לעבור למטאטא ובסוף למגב, חדר חדר. אני לא יכולה. בחיי שאני לא יכולה. כדי לשמור על שלוות הנפש שלי אני מנגבת אבק בחדר אחד, יורדת לזרוק את הזבל, מנקה איזה חלון, מברישה איזו אסלה, חוזרת לשטוף חצי חדר וחוזר חלילה. תנו לי לעבוד מבולגן. זה הרבה יותר נוח לי. ממרום גילי, אני בהחלט יודעת לעשות לעצמי סדר, אבל לאמיתו של דבר אני מרגישה טוב רק בתוך בלגן, אולי בגלל זה אחרי שאני שוטפת את הבית, בתום כל הניגובים, האיבוקים ותזוזת הרהיטים – אני חוזרת לחדר וזורקת איזו חולצה על הריצפה. משהו קטן, שיחזיר לחדר שלי את המראה הטבעי שלו, ולי את ההרגשה של בית.

 

* * *

עוד בסידרה: אנלפבתית באנגלית