פעם אחת ולתמיד – למה דווקא גופן אריאל?

גופנים, או בשמם הלועזי פונטים (ואני נגד לועזי), נחלקים לשתי משפחות: גופני סריף וגופני סן-סריף. סריף בצרפתית = תג. והמשמעות היא גופנים עם תג, סריף וגופנים ללא תג, סן-סריף.

גופני סריף הם גופני הדפוס המוכרים לנו מזה שנים רבות, גופני סן-סריף הם גופנים מודרניים יחסית והם המתאימים לשימוש באתרי אינטרנט.

 

תג? איפה תג?

 

 

 

 

 

 

 

כל צ'ופצ'יק קישוטי המופיע על גבי הגופן, הוא תג והוא ההופך את הגופן לגופן סריף. 

 

גופני סריף נפוצים בעברית

– דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד, דיויד

טיימס ניו רומן, טיימס ניו רומן, טיימס ניו רומן, טיימס ניו רומן, טיימס ניו רומן, טיימס ניו רומן

פרנק  רוהל, פרנק  רוהל, פרנק  רוהל, פרנק  רוהל, פרנק  רוהל, פרנק  פרנק  , פרנק  רוהל, פרנק רוהל

נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים, נרקיסים,

רוד, רוד, רוד, רוד, רוד, רוד, רוד, רוד, רוד, רוד, רוד

 

גופני סן-סריף נפוצים בעברית

– אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל

– טהומה, טהומה, טהומה, טהומה, טהומה, טהומה, טהומה, טהומה, טהומה

 

גופני סריף לייט – נחשבים סריף, אבל ניתן להשתמש בהם בכתיבה ברשת *

– אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני, אהרוני

– מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים, מרים

– לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים, לבנים

– קורייר ניו, קורייר ניו, קורייר ניו, קורייר ניו, קורייר

* חשוב לדעת – אין כזה דבר "גופני סן-סריף לייט", אני יוצרת את הכותרת הזו כעת לצורך מאמר זה, אין מדובר במונח מקצועי!

 

מה רע בגופני סריף?

 כלום. הם פשוט לא מתאימים לקריאה מצג, כלומר אל תשתמשו בהם כשאתם כותבים תוכן לאתר אינטרנט, למערכת אינטרנט או כשאתם כותבים דוא"ל.

 

למה?

בגלל האלכסונים: כל אלכסון המופיע על הצג שלנו, גורם לריצוד. אנחנו לא מודעים לריצוד הזה, אבל הוא שם והוא מפריע לעיניים שלנו. גופני סריף מכילים כולם אלכסונים, כל האלכסונים שבתוך הגופנים מרצדים – כתוצאה מכך כל הכתב מרצד וגורם לנו לחוסר נוחות. התוצאה – קשה יותר לקרוא מצג, את גופני הסריף מאשר את גופני הסן-סריף.

 

בגלל העובי: רוב גופני הסריף הם גופנים שמנמנים יותר, עבים יותר. חשיבות המרווחים הלבנים בתוך האותיות ובין האותיות הוא קריטי בקריאה מצג ולכן, ככל שהגופן דק יותר והשטחים הלבנים בתוך האות ובין האותיות גדולים יותר, כך קל לנו יותר לקרוא את סוג הגופן הזה מצג.
גופני סן סריף לייט: לכן, יצרתי כאן קטגוריה שאיננה קיימת, גופני סן סריף לייט, מדובר בגופנים שבאופן רשמי, על הנייר, נחשבים גופני סריף, אבל ניתן להשתמש בהם גם על גבי צגים, כיון שאין בהם אלכסונים והם דקים.

 

כל כך הרבה אופציות – אז למה דווקא אריאל?

כי בעברית, הוא הגופן הכי טוב. נקודה. המרווח הקטן בין האותיות בגופן טהומה, מקשה על הקריאה. אהרוני עבה מדי, מרים ולבנים מרובעים ויותר קשה לנו לקרוא כתב מרובע לאורך זמן, הכתב האולטימטיבי, הטוב ביותר שיש לנו כרגע, ומותקן על המחשבים של כל האוכלוסייה, הוא אריאל.

 

היום ניתן להוריד ברשת עשרות אלפי סוגי גופנים, גם בעברית וחלקם הם גופני סן-סריף מצוינים, אבל הם מצריכים התקנה של מי שקורא את האתר שלכם כדי שתוכלו להשתמש בו, אחרת אתם תראו אתר בגופן אחד והגולש שלכם, שלא התקין את הגופן, יראה את האתר בברירת המחדל המופיעה במחשב שלו – וזה אף פעם לא יצא טוב… אז דבקו באריאל ותקבלו אתר נוח וקריא.

 

שפטו בעצמכם –

שירת הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בניין ועלייה. מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת שבה לתחייה. מי זה חולל הפלא? ארץ מולדת! מי זה הקים כל אלה? ארץ מולדת! זו ידך, ידך היא הזורעת, זו ידך, ידך היא הנוטעת! כל עוד הנוער לנו במולדת קום יקום חזון עם ישראל.

[אריאל]

שירת הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בניין ועלייה. מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת שבה לתחייה. מי זה חולל הפלא? ארץ מולדת! מי זה הקים כל אלה? ארץ מולדת! זו ידך, ידך היא הזורעת, זו ידך, ידך היא הנוטעת! כל עוד הנוער לנו במולדת קום יקום חזון עם ישראל. [טהומה]

שירת הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בניין ועלייה. מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת שבה לתחייה. מי זה חולל הפלא? ארץ מולדת! מי זה הקים כל אלה? ארץ מולדת! זו ידך, ידך היא הזורעת, זו ידך, ידך היא הנוטעת! כל עוד הנוער לנו במולדת קום יקום חזון עם ישראל. [דיויד]

שירת הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות בניין ועלייה. מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת שבה לתחייה. מי זה חולל הפלא? ארץ מולדת! מי זה הקים כל אלה? ארץ מולדת! זו ידך, ידך היא הזורעת, זו ידך, ידך היא הנוטעת! כל עוד הנוער לנו במולדת קום יקום חזון עם ישראל.

[טיימס ניו רומן]

 

מעצבים, אנשי ממשק משתמש וסתם אנשים עם ידע כללי שיש להם מה להרחיב בנושא, אשמח לקבל תגובות.

 

[המאמר פורסם לראשונה בבלוג של ממשל זמין]

 

יום השואה על האסלה

את צפירות יום השואה האחרונות – אני משתדלת לעבור בשירותים. לבד.

 

חרדת הצפירות שלי התחילה בגיל צעיר – עת חשבתי שהצפירה לעולם לעולם לא תיגמר, שהעולם הקפוא של הצפירה יישאר כזה לנצח ושאסור יהיה לנו להמשיך לחיות, לזוז. את ילדותי הצעירה העברתי בשירת "כל עוד בלבב פנימה" במהלך הצפירה, אחרי שתרגלתי עם סטופר את השיר וגיליתי שהוא אורך בערך שתי דקות. אם הצפירה המשיכה אחרי שגמרתי לשיר לאט את התקווה, בטח הייתי מתעלפת מפחד. לשמחתי, הצפירה תמיד נגמרה. ואני נשארתי עם לב הולם עד ליום הזיכרון.

 

כשהייתי נערה עברה חרדת הצפירות שלי לחרדה המוכרת – ומה אם אצחק. זה לא קרה לי מעולם לשמחתי, אבל זה לא היה רחוק כמה וכמה פעמים.

 

כשבגרתי עברה החרדה והפכה לתחושת מיאוס. אני לא אוהבת לעמוד בצפירה. אין לי בעיה איתה, אני חושבת שהיא חשובה, אבל אני, שחיה את השואה, שקוראת כל חומר כתוב ונוברת באתרים וקוראת את האנציקלופדיה של השואה כרך כרך, לא אוהבת לעמוד "ולהרכין ראש" ביחד. בשבילי השואה היא יומיומית ופרטית. לא בא לי לעמוד ליד המקרר עם הסנדוויץ' ביד – כשהשיחה עם מכבי עוד תלויה באוויר ואז לעצור. להניח את הסנדוויץ', להרכין ראש או לבהות בחלל ולחכות שזה יגמר כבר.

 

את שמונה הצפירות האחרונות העברתי בעמידה. בשירותים. בשקט. עם עצמי.

כמה סיבות טובות להעסיק אמהות פעילות

מהרגע שבו קיבלתי תפקיד שמגדיר שאני זו המגייסת את העובדים ומחליטה את מי להעסיק ואת מי לא, דגלתי בהעסקת אימהות פעילות ואבות פעילים. אני אפרש את המושג ואמשיך להשתמש רק באימהות, כדי לא לסרבל את הכתוב, אבל אני לחלוטין מתכוונת כאן לשני המינים.

 

אימא פעילה היא אימא שיש לה בבית ילדים צעירים (ואני לא מתכוונת להגדיר מה הם ילדים צעירים, כי אני מניחה שכל משפחה חשה אחרת), שמעוניינת להשקיע זמן ולהיות במחיצתם ושרוצה לצאת מהעבודה בשעות נורמליות – לטעמי בין 14:30-16:30 לכל המאוחר. (תלוי בתפקיד, ביכולות, בשכר, במרחק ממקום העבודה, בנוכחות של משכורת נוספת במשפחה, בנוכחות או באי הנוכחות של בן זוג נוסף שמטפל/ת בילדים, ביכולת לשכור מטפלת / מעון / פעוטון / גנון ובוודאי יש עוד שורה ארוכה של נסיבות שיכולות להחליט אם מישהי תרצה לצאת מהעבודה ב-14:30 או ב-16:30).

 

אז… למה?

 

זמן קצוב יוצר עבודה יעילה

עובדת המגיעה בשעה 08:00 וחייבת, אבל פשוט חייבת, לצאת בשעה 15:00, תהיה בדרך כלל מאוד יעילה בעבודה. היא לא תמרח ליד הקפה, היא לא תעשה הפסקה של 50 דקות הצהריים, היא לא תאריך בשיחות טלפון עם הבנק, היא תהיה יעילה. מה שעובדות בעלות זמן קצוב מספיקות לעשות ב-6 שעות עבודה שווה לעיתים למה שספיקות עובדות אחרות ב-9 שעות עבודה.

 

מתוקתק ומסודר

אם היא מתקתקת בית עם 3 ילדים, כולל חוגים, הסעות, קשרים חברתיים, יחסים עם הגננת, אוכל, שינה, הלבשה, שבתות וחגים – תכלס, סביר להניח שיש לה שני כישורים הכרחיים לעבודה: היא מאורגנת ומסודרת והיא יודעת לתקתק ולעשות כמה עבודות במקביל. זה מאוד עוזר בעבודה שלנו. מאוד.

 

להישאר במקום עבודה אחד לאורך זמן

אני עובדת בחברת אינטרנט. בחברות מהסוג שלנו מקובל להחליף עבודה כל 2-3 שנים, אם לא פחות. לפעמים גם פחות. אנשים רצים קדימה, הולכים לחפש מהר משהו אחר, צוברים שורה בקורות החיים וממשיכים לחברה הבאה. כמנהלת, זהו חיסרון עצום. זמן ההכשרה של עובדת חדשה הוא ארוך, ועובדת בעלת ניסיון בעבודה היא נכס. אימהות לילדים קטנים, נוטות להישאר במקום העבודה לאורך זמן. נכון – הן יוצאות לחופשת לידה, אבל הן גם חוזרות ממנה ואחר כל הן יישארו עוד שנה שנתיים. זה הרבה זמן. המון. זה שווה לי את חופשת הלידה + ההארכה שלה, ומעולם לא הייתה לי עובדת שלא האריכה את חופשת הלידה שלה. עובדת שנשארת שלוש שנים ויותר, היא עובדת בעלת כל כך הרבה ניסיון – שאני מוכנה להפוך את העולם כדי שיהיה לה טוב, ואני אעשה את זה בדרכים שאני יכולה – תנאים. (הדרך השנייה היא כמובן שכר, אבל זה לא תמיד בידיי. לעיתים יש לי תקציב מצומצם להעלאות ואני אנסה לחלק אותו בצורה הוגנת בין הצוות, אז אני משאירה את הסוגיה הזו בחוץ).

 

עבודה בצוות נשי

זה עניין אישי לחלוטין, אבל אני מעדיפה לעבוד בצוות נשי במהותו. אני יודעת שיש גברים שלא מעדיפים את זה ויש נשים שלא מעדיפות את זה. אני מעדיפה את זה. אני כמובן לא אפסול גבר מלהתקבל לעבודה בצוות – הבסיס לעבודה בצוות הוא מבחן מעשי בכתיבה, עריכה, מידענות וכו', לא מין. לשמחתי בעבודות מהסוג שלי, יש מלכתחילה רוב נשי המגיע להתחרות על התפקיד.

שלוש סיבות שבגללן אני אוהבת לעבוד בצוותים נשיים

  • "אנרגיית" עבודה זהה – לנשים יש אנרגיית עבודה מסוימת. בלי הרבה לחץ, בלי הרבה מתח, בלי הרבה מרפקים. נכון, זה לא תמיד נכון. מאוד יכול להיות שאלה רק הנשים (והגבר!) שעובדות איתי, אבל זו החוויה היומיומית שלי. והיא טובה. ממש טובה.
  • יחסי חברות נרקמים הרבה פעמים צוות נשי = חברויות בתוך הצוות, וזה עוד אחד מ"התנאים" ש"אני יכולה לספק" לעובדות שלי.
  • ערבות הדדית היום את צריכה לצאת מוקדם כי יש לך בלת"ם? מחר אני אצטרך לצאת מוקדם כי לי יהיה בלת"ם – בואי, אני אגמור את העבודה שלך. יש בצוות ערבות הדדית. זה כיף.

 אני ממליצה בחום.

סגירת מרפאת הפליטים בתל אביב ומה המדינה שלנו עושה עם זה…

עמותת רופאים לזכויות אדם, המפעילה את המרפאת הפליטים בתל אביב, עשתה מעשה, העמיסה את הפליטים המטופלים אצלה על אוטובוסים ושלחה אותם למקום שבו הם היו צריכים להיות מלכתחילה. בתי החולים של מדינת ישראל, אותה מדינה שנולדה אחרי שחלק משמעותי מבניה היו פליטים, נדדו ברחבי העולם וביקשו סיוע הומניטארי מאנשים ומנהיגים.

 

מדינת ישראל – קחי אחריות על המצב במדינה. על הפליטים, על העניים, על הקשישים, על המוגבלים.

 

 

לא רוצה להיות פולניה!

הדי השואה מהדהדים בתולדות המשפחה שלי ובי, יום יום. בגלל השואה אני חשה יהודיה, בגללה אני ציונית, בגללה אני שמאלנית ובגללה אני הומניסטית. השבוע הלכתי עם חברה לתת אוכל לפליטים במקלט בדרום תל אביב. פתחנו את תא המטען של המכונית והפליטים הסתערו על האוכל. הסתערו. כמו שאנשים רעבים עושים. נסענו כל הדרך הביתה בשתיקה.

 

יש קסאמים בשדרות, ופיגועים בירושלים, עוני ומלחמות – צרות לא חסר לנו, אבל בעיניי יכולנו להן עד כה ואני חושבת שאנחנו חזקים ונוכל להן גם בעתיד, אבל לב, כן חסר לנו וכנראה גם זיכרון ושכל. מקריאת הטוקבקים על הידיעה שמשטרת ההגירה מגרשת פליטים מתחשק לי פשוט לבכות. מדובר באנשים ובילדים רעבים. ולא מעניין אותי אם הם מוסלמים. מעניין אותי שהם פליטים, כמו שאנחנו היינו לפני זמן לא רב בכלל, ורעבים כמו שאנחנו היינו לפני זמן לא רב בכלל, ונרדפים ונכלאים ונזרקים, כמו שאנחנו היינו לפני זמן לא רב בכלל.

 

האם אתם לא קוראים בטוקבקים האלה רוע לב צרוף?

  • אין פה מקום למוסלמים! זו מדינה יהודית!
  • למה לא מגרשים אותם? הרי הם לא חוקיים
  • קודם נדאג לאנשים שלנו ואח"כ לאחרים מאין החוצפה של גנבי גבול להתרעם על התנהגות "לא חוקית"?

  • לגרש את כולם!!! להחזיר אותם למולדת שלהם! ישראל לא מזבלה  

  • תעיפו אותם מכאן אני לא רוצה להדבק במחלות איומות !!!

  • אולי די?!?!?!?! מה, אין כבר קאסמים על עוטף עזה?!?!?!?

  • להם שחפת תיזהרו מהם זה מתפשט באוויר

  • שמאלנים מסריחים תתחילו לדאוג ליהודים, לא לפליטים – אוסלו אלק  

  • רוצים שחפת?רוצים איידס?רוצים אל קעידה?  

  • מדינה יהודית לעם היהודי!!!

יוזף גבלס ולני ריפנשטאל חשבו אותו דבר. מתורת הגזע, דרך "היהודים שמעבירים מחלות" ועד להאשמת מי שעושה שמתנגד למהלכים של המדינה ב"בגידה במולדת". אני לא מוכנה להיות פולניה, לראות מנגד ולשתוק. לאכול ארוחת ערב כשמאה מטרים ממני חיים אנשים רעבים.

 

אל תהיו פולנים.

 

7 דברים טובים שלמדתי מצפייה בפורנו

  1. מזל שראיתי לראשונה פורנוגרפיה, רק אחרי שכבר עשית דבר או שניים בחיים. אני שמחה שהתבגרתי בשנות התשעים המוקדמות, טרום עידן האינטרנט ושהחוויות המיניות הראשונות שלי היו בלי שראיתי אפילו לא סרטון פורנוגרפי אחד. כשאני ראיתי בפעם הראשונה איך ה"זה" שלהם נראה, זה היה משוחרר מכל ידע קודם, פרט לאיורים ב"מעריב לנוער", ואז עוד לא "ידעתי" שזין בא בגדלים של 25 ס"מ ומעלה וכשגיליתי את זה, זה כבר היה "מאוחר מדי", הכרתי את המציאות וידעתי שהפורנו מוכר לי אשליה שלא קיימת.  
  2. הנושא הלא פתור שלי – הסוגיה הפמיניסטית. אם אתם בני אדם, במובן האמיתי של המילה, אתם צריכים לדעת שיש סוגיה כזו ולבחור בתבונה את מה שאתם צופים בו, אם בכלל. אצלי הנושא לא פתור, אבל בהחלט למדתי משהו מקריאה על הנושא.
    דבורקין על פורנוגרפיה, דבורקין
    פורנוגרפיה ודמוקרטיה: קונפליקט, מתחים והדדיות, איתן גוטמן
    פורנוגרפיה, פלייבוי, והסכנה שבאובייקטואליזציה, ד"ר אורית קמיר
    הקואליציה נגד פורנוגרפיה
    עמדת שדולת הנשים בנוגע לפורנוגרפיה
    סאדו-מזוכיזם בתעשייה הפורנוגרפיה, מכון תודעה
    הפורנוגרפיה: תוצאה של חופש ביטוי או תשובה מוטעית לבעיה אמיתית? מכון תודעה
    שלושה פוסטים של גדי טאוב על פמיניזם ופורנו
    פרק מתוך "פוסט פורנו מודרניסטית" לאנני ספרינקל, זונה, כוכבת פורנו ופמיניסטית 
  3. למדתי איזה פורנו טוב לי ואיזה פורנו רע לי. או במילים אחרות, בדקתי את הגבולות של עצמי. אני מכירה נשים שאוהבות לצפות רק בתמונות, יש כאלה שאוהבות לצפות בעיקר בסרטוני דוגי סטייל ולאחרונה סיפרה לי חברה שהיא אוהבת לצפות בפורנו של הומואים. מצד שני, אם תשוטטי מספיק, תראי גם דברים שאת לא רוצה לראות. כי בפורנו זו תעשייה נצלנית ואלימה ובסופו של דבר, גם את תנחתי על איזה סרט שיעשה לך רע ליומיים. אז אל תשכחי שיש אופציות אחרות (ראי סעיף 5). אבל – כשגיליתי איזה פורנו טוב לי, נהניתי ממנו באמת.
  4. למדתי לעקוף את הפורנו המיין-סטרימי הממוסד, כדי לגלות עולמות שמתאימים לי יותר
    לא כולם/ן יסכימו איתי שמדובר ביופי של תחליפים, אבל בעיניי אלה יופי של תחליפים.
    אתרי חובבים. יש המון סרטי חובבים ברשת שבהם צילי מצטלמת עם גילי וצילה עם חבקוק. נכון, האיכות חרא בדרך כלל וצריך לדוג הרבה, אבל… אף אחד לא קיבל פה כסף ובתקווה, גם לא חטף מכות ונוצל בדרך ליצירת הסרט הזה. וגם, כולם שם נראים יותר דומים לי, לא מנופחים, בלי זין בגדול של 36 סנטימטרים ובלי ציצים בלוניים ושפתיים ממולאות. בעיניי זה יותר טוב.

    – יש אומרות שאם הן צופות בעצמן, אחרי שצילמו את עצמן, זה עושה להן את זה. אולי גם את באצילים?

    – פורנו מצויר. הוא ממוסד והרבה פעמים מאוד אלים, אבל לעיתים הוא לא אלים. והוא מצויר. זה אומר שאף אחד לא נוצל בדרך בצורה ישירה. (בצורה עקיפה כמובן, אם יש מיליוני סרטי פורנו מצוירים שבהם מתעללים בנשים, טוב, זה כנראה לא עושה לנו).

    – סעיף 5 הוא הפורנו האלטרנטיבי המשובח ביותר

  5. למדתי שחברותי וגם אני מתחברות יותר לספרות ארוטית
    סוכנות ארוטיקה – סיפורים ארוטיים ברשת (הכול מכל וכל)
    הידית – פּוֹרנוֹ עברי משובח (לא מתאים לחובבות הרומנטיקה)
    אלכס בן ארי על שלושה סיפורים אירוטיים של הוצאת "כתום"
    סיפורה של O – הערך בויקיפדיה
    מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם (מטופש, אבל עושה את העבודה)
    היארוטיקה – קובץ סיפורים ארוטיים של נשים (עריכה סוזי ברייט ג'ואני בלאנק תרגום טלי נתיב עירוני)
    כל הספרים המעולים של ננסי פריידי – פוסט עבר שכתבתי על פנטזיות מיניות של נשים. בין ספריה: הגן הנעלם, נשים מעל (שווה לאתר בחנויות ספרים משומשים, אם אזלה ההוצאה)
    הדלתה של ונוס – אנאיס
  6. למדתי שאני בסדר וזה הדבר החשוב ביותר שלמדתי
    – שהגוף שלי בסדר, כי הוא דומה לגופים של עוד עשרות נשים שצילמו את עצמן עצמאית ואיננו דומה כמובן לגופן של שחקניות פורנו מעוצבות ומנופחות.
    – שהמחשבות שלי בסדר, כי אם יש אתרים שלמים שעוסקים בנושא, כנראה שאני לא האישה היחידה בעולם ש"זה" (מה שלא יהיה) מגניב אותה.
    – למדתי לשחרר את רגשות האשמה (פלוס מינוס… בכל זאת, הדלק הפולני לא נעלם באחת).

(הערות, הארות וקישורים נוספים – יתקבלו בברכה. הייתה לי התלבטות קשה אם לפרסם את הפוסט הזה, מעניין אותי לדעת מה ואם תגיבו)

"למי שייך הגג? אני רק משתזפת! הקומה העליונה תשלם על הזפת!" – פיסת נוסטלגיה

השבוע קיימנו בביתנו אסיפת דיירים, לראשונה מאז שנכנסתי לדירה שלי, לפני 6 שנים… היה לא רע, במיוחד בהתחשב בעובדה שרצונות של 11 דירות, ושל 20 אנשים לפחות, שמנהלים אורח חיים שונה לחלוטין ולא מורגלים בקבלת החלטות משותפת, באו לידי ביטוי ואפילו התנקזו לשתיים שלוש פעולות פרקטיות. אני התעודדתי לראות שכל השכנים שלנו – כולל מי שנולדו (הרבה) לפני קום המדינה, אוחזים בכתובות דוא"ל פעילות ויש לי את כל הכוונה להעביר את מירב הדיונים על שיפוץ הבניין בדוא"ל.

 

אחרי שכולם הלכו והשכן הצמוד שלנו לקח את ארבעת הכיסאות שהיא כדי שגם ל"אלה מהפנטהאוס" יהיה איפה לשבת, הלכתי לאינטרנט כדי להיזכר בחתיכת נוסטלגיה. הופתעתי שלא מצאתי את זה ביו-טיוב, אך כיון שלא מצאתי – תצטרכו להפעיל את הדמיון, ולנסות להיזכר. אם אתם ילידי שנת 85 ואילך, אבוד לכם. זה רק לזקנים. אגב, אתם זוכרים שהמציגים היו ילדים?

 

מקהלה:              הקיר מתקלף – מי יתקן?

את ניקוי המקלט – מי יממן?

שכנה:                למי שייך הגג?

חתיכה:               אני רק משתזפת…!

שכן נרגן:            הקומה עליונה תשלם על הזפת!

שכן מהוועד:        אני מהוועד לא שילמת מיסים

סטודנט:             אני תפרן אין לי גרוש בכיסים

מקהלה:              החזית לשיפוץ זקוקים לייעוץ

זה מיידי זה נחוץ

מה עושים זה ברור

מצטרפים לאגודה לתרבות הדיור

מצטרפים לאגודה לתרבות הדיור!

 

* ותודה לסיתוונית שסייעה

 

"מוות לעננים" – האם באמת יהיה מבול, תבוא סופה וכדאי לבנות תיבה?

ישנם מאות סוגים של הגזמות תקשורתיות, אבל שתי אלה שנואות עליי במיוחד:

 

הסיפור שלא היה

          שלום לנחמה

          שלום יעל / רפי / רזי / אושרת

          אסון של ממש פקד אותך לפני יומיים, בואי ספרי לנו

          אה… לא ממש אסון, יותר…

          אני מבינה שהבית שלך עצמך עלה בלהבות ובעצם נשרף עד היסוד?

          אה… לא… לא ממש… בבית של השכן עשו מדורה בחצר ואצלי הריחו את העשן

 

הטכניקה של המראיין היא לקחת את הסיטואציה בה היה המרואיין ולתאר אותה בכמה שיותר קיצוניות. ברוב הפעמים מה שמתאר המראיין לא דומה אפילו במעט לסיפור שיתאר המרואיין בעוד רגע. בפועל קורים שני דברים שאני מאוד מחבבת: א' המרואיין מתבלבל לחלוטין, כיון שהוא לא מזהה את הסיפור של עצמו. ב' המרואיין אומר "לא" בסוף המשפט המופרך לחלוטין של המראיין ומספר סיפור מרוכך וסביר הרבה יותר. הבעיה האמיתית היא כשהמרואיין הוא בעצמו סוג של מראיין והוא מגלגל את הסיטואציה הפשוטה שקרתה לו ויחד עם המראיין הופך אותה תוך כדי שידור לדרמה מסוג זה או מסוג אחר.

 

          ובמעבר חד – העולם מתחמם, אבל אצלנו דווקא מתקרר, חזית קרה מגיעה אלינו מהרי האנדים ומביאה איתה גל קור קיצוני ואפילו משקעים!

 

המבול שלא היה

"ואחרי הפרסומות… הסערה מתקרבת!". לא ירד פה גשם, וגם אם ירד, הוא יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. ובכל זאת, פעם פעמיים בחורף, נזעקים אמצעי התקשורת להודיע שהגיע הזמן להכין את התיבה, כי אוטוטו סערה, סופה ומבול וכולנו עומדים לטבוע. כמות הדרמה סביב הקצת גשם הזה, מוציאה אותי מדעתי! הו! הא! מה קרה! איש אחד שלם נרטב כשהלך ברחוב! אגרו מזון! חיסמו את החלונות בקרשים! ביום שלישי ירד פה ג-שם!!

 

הילק והנמלה – או כפי שאתם מכירים אותם: הנמלה והצרצר

 

"שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה"

י. רוטבליט

 

תמה תקופת היובש, אני חוזרת לכתוב – ברוכים הבאים לקרוא.

 

* * *

 

הישן לצידי אוהב ספרים בכלל וספרים ישנים בפרט. לכן השבוע, כשיצא בלילה להוציא את הכלבה, חזר כולו נרגש, כי "הספרייה שליד הבית זורקת ספרים!". בין שאר המציאות שהביא הביתה: "שירי הגיון, משלים, שירי עלילה" של י.ל גורדון, בהוצאת שוקן, 1949 תל אביב.

 

 

מן ההקדמה

"לקט זה מכיל עיקר שירתו של יל"ג למיניה והובאו בו שירים, שנהוגים ללמד אותם בבתי הספר העממיים והתיכוניים בארץ.

בנוגע לדרך הבאור כלל כפול בידנו:

א) השתדלנו להזקיק את התלמיד למקורות שמהם נובעת לשון המשורר; ב) בקשנו להסביר לו מנהגים, דעות, אישים ומאורעות, של ישראל ושל או"ה, שזכרם בא בשיר. הרבינו בביאורי המשלים הנלמדים לתלמידים קטנים, הואיל ואין הללו מצויים עדין אצל לשון התקופה הזאת ומקורותיה".

 

וזה מזכיר לי את הקמפיין של משרד החינוך מלפני כמה שנים שאומר "תשמרו את הכוח למשהו טוב" וכשהתקשרתי להגיד להם שזו טעות מבישה (שמרו ולא תשמרו), הם הסבירו לי שזה מכוון, כי הם מדברים בשפת התלמידים… ותשמור אותנו האל עם מה שהם היו עושים עם השפה של יל"ג…

 

עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ, –

הַיֶּלֶק טָמַן יד בַּצַּלָּחַת,

ויְשׁוֹרֵר וַיִרְוֶה נָחַת

וּלְפֹעַל בַּשָּׂדֶה לֹא הִטָּה שָׁכֶם

ופִּתְאוֹם רָאָה כִּי בָּנָה חַיִץ

כִּי טַח תָּפֵל

עַל קִיר נֹפֵל!

כִּי  בָּא הַסְּתָו, הִגִּיעַ הַחֹרֶף,

ובְחְֹרָיו אֵין טֶרֶף

וּבְבֵיתוֹ לָחֶם.

וַיֵּלֶךְ מַר בֵּיתָהּ הַנְּמָלָה

הַמְּכִינָה בַּקַּיִץ מַאֲכָלָהּ,

וַיְחַנֶּן קוֹלוֹ וַיֹּאמַר הַיָּלֶק:

" הָבִי, אֲחוֹתִי, לִּי נַחֲלָה וָחֵלֶק

בִּמְגוּרַת  הַדָּגָן אֲשֶׁר אָגָּרְתְּ:

נהליני בַּלֶּחֶם מֵאֲשֶׁר צָבָרְתְּ

עַד עֹבֵר הַסְּתָו וִימֵי הַחֹשֶׁךְ,

וּבְבוֹא הָאָבִיב עֶת נָעֵמָה

אָז חֵי נַפְשִׁי, לָּךְ אֲשַׁלֵּמָה

נִשְׁיֵךְ זֶה עִם מַרְבִּית ונֶשֶׁךְ,

נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, נֶשֶׁךְ אֹכֵל".

אוּלָם הנמלה

טוֹבַת-השֶׂכֶל

פִי הַיָּלֶק שָׁאָלָה:

"הַגִּידָה לִי, אָחִי, אֵיפֹה הָיִיתָ

בִּימֵי הַקָּיִץ? וּמֶה אָז עָשִׂיתָ?"

 בִּימֵי הַזָּמִיר, אָז הִתְעַנַּגְתִּי,

כָּל הַיּוֹם שָׂרָתִי, בּדֶּשֶׁא שִׂחַקְתִּי

לֹא זָכָרְתִּי הַסְּתָו וִימֵי הַחֹרֶף! –

"אִם בַּקַּיִץ שַׁרְתָּ לֹא יָגָעַתְּ,

בִּמְחוֹל הַמְּשִׂחַקְים צֵא נָא עָתָּה!" –

עָנְתָה הַנְּמָלָה וַתֵּפֶן לוֹ עֹרֶף.

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

"…מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת

מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר

מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם…"

 

תפילת ונתנה תוקף כפי שאיחלתי לעצמי: שנה טובה וחגים וחיים שקטים ושלוים, עליי ועליכם.