Hello world!

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!

מודעות פרסומת

היריון ולידה: כך שרדתי 11 שבועות

מלחמה. איומה. בעזה. אני מרגישה חצויה בין שלל רגשות בקשר לזה, אבל ביומיום עסוקה סביב השעון בטיפול בתינוק. אני בוחרת להתרכז בתינוק. בשלב הזה יותר מדי קשה לי לכתוב על המלחמה.

 

עברו כמעט אחד עשר שבועות להולדתו. אחד עשר שבועות מעניינים ומשעממים מאין כמוהם. שרדתי אותם (בגבורה אם יורשה לי) בזכות שלל טיפים קטנים ועצות שדליתי בעיקר מחברות וחברים. בלעדיהם – הייתי בוודאי מתאשפזת עם התמוטטות עצבים. הרשו לי לחלוק איתכם את הטיפים האלה קטנים קטנים, אבל ממזרים ממזרים.

 

לקשור את התינוק וללכת לישון

נכון, לעיתים תרצו לקשור את התינוק בחצר, זכרו שאסור לכם. במקום זה:

  1. קחו חיתול בד גדול ובעיקר גמיש (כלומר ישן ומרופט)
  2. הניחו אותו על המיטה שלכם וקפלו את חלקו העליון במשולש קטן פנימה
  3. הניחו את התינוק על החיתול כשראשו מעל המשולש המקופל
  4. קפלו את הכנף הימנית מעל ידו של התינוק ודחפו אותה מתחת לגופו
  5. קפלו את הכנף השמאלית מעל ידו של התינוק והחזיקו את קצה החיתול על גבו
  6. קיבלתם – תינוק עטוף שלא יכול להזיז את הידיים וכך כדאי להניח אותו במיטה כשהוא הולך לישון

 

למה זה טוב? ראשית כי התינוק מרגיש מוגן ועטוף כאילו אתם מחבקים אותו, שנית כשהוא עטוף הוא לא מעיר את עצמו בשל רפלקס מורו ושלישית הוא לא מעיר את עצמו כשהוא מכה את עצמו, דבר שהתינוק שלי עושה כל הזמן, מחטיף לעצמו בוקסים אימתניים בפנים ופורץ בבכי קורע לב של עלבון.

 

להרגיל את התינוק לאמבטיה

טיפים מצוינים שבעלי קיבל מחברים וחברות הנוגעים לחיבוב האמבטיה על תינוקות:

  1. כשהתינוק עוד קטנטן ושונא להיות עירום – עוטפים את התינוק בחיתול בד ומכניסים אותו עם החיתול לאמבטיה ורק אחרי שהוא במים מורידים את החיתול.
  2. מכניסים את התינוק למים כשהוא עם הפנים למים ולא עם הגב למים. כלומר טובלים לו קודם את הרגליים במים ואחר כך מאפשרים לו להכניס ידיים למים, יוצקים מים על גבו ורק אז הופכים אותו ומושיבים אותו באמבטיה. מונע צרחות.
  3. מחממים את הסבון. מסתבר שלפחות התינוק שלנו שונא סבון קר. לכן אבא שלו מכניס את בקבוק הסבון הנוזלי למים החמים עוד בשלב מילוי המים, הסבון מתחמם והתינוק מרוצה.

 

להכין בקבוק במהירות שיא

אם את לא מניקה ואתם צריכים להכין בקבוק במהירות שיא, כי התינוק כבר בקריזה והשעה ארבע בבוקר… זו המלצתי

  1. החזיקו במטבח בקבוק זכוכית עם מים קרים מורתחים
  2. החזיקו במטבח תרמוס עם מים חמים מורתחים
  3. חברו את הבקבוקים מבעוד מועד ומלאו בהם 2/3 מים קרים בכמות שאתם מאכילים את התינוק. נאמר שאתם נותנים לו 120 סמ"ק חלב, מלאו בבקבוקים 90 סמ"ק מים קרים
  4. הגיעה שעת האוכל? הוסיפו עוד 30 סמ"ק מים מהתרמוס, הוסיפו את האבקה נערו ו… בתאבון!

זה לוקח פחות מדקה וזה הרבה יותר יעיל מלהתחיל לחמם את האוכל באמצעות הרתחת מים בקומקום, השריית הבקבוק במים והתבוננות בשעון תוך ריקוד וקפצוץ עם תינוק שכל מה שמעניין אותו זה אוכל אוכל אוכל ועכשיו!

 

להרגיע את התינוק

הנה מה שאנחנו גילינו:

  1. כדור פיזיו – קפיצות. נוח. במיוחד מול הטלוויזיה כשכבר נשבר לכם לגמרי.
  2. להניח את התינוק במאונך, ראשו תפוס תחת הסנטר שלכם ולשיר לו שירים שקטים. הויברציות של הקול שלכם עושות לו נעים בראש. תנסו את זה אחד על השנייה – זה גם נעים.
  3. במקרים קיצוניים – או בעת ההשכבה: כפיפות ברכיים עמוקות. להחזיק את התינוק ולהתכופף עם הברכיים כמעט על הרצפה ל-20 כפיפות בערך. את התינוק שלנו זה מרדים בשנייה, לי אישית זה עושה שרירים במקומות שלא ידעתי שיש בהם שרירים וגם כאבי ברכיים כבונוס.

 

לשלוט במשהו…

אי אפשר לשלוט בתינוק ואי אפשר לשלוט במיליון דברים אחרים כמו – בהורמונים שלך, בעייפות, בקריזה האינסופית הנגזרת מההורמונים והעייפות. אני ייקית, אוהבת לדעת מה קורה, חובבת שיגרה ושונאת שינויים. לא האישיות האידיאלית לטיפול בתינוק שאיתו באים בעיקר שינויים. לכן אימצתי לי רישום מסודר בטבלה של סדר היום שהתינוק הכתיב לי, בתקווה למצוא הגיון בשיגעון. להפתעתי ושמחתי – יש הגיון בשיגעון. הוא אמנם משתנה משבוע לשבוע, אבל אני ניהלתי –  ועדין מנהלת כשהתינוק משנה פתאום את סדר היום שלו (וזה קורה המון) – רישום של סדר היום של התינוק והרבה מאוד פעמים זה עוזר לי לדעת מה התינוק רוצה ומונע ממני למשל להאכיל אותו סתם או לנסות להרדים אותו כשהוא לא רוצה.

 

הטבלה שלי כללה את הפרמטרים הבאים:

מתי הוא קם? מתי התחיל לאכול? כמה ינק? מאיזה שד? האם אכל גם בקבוק? כמה אכל? מתי גמר לאכול? עשה קקי? מתי נרדם? הערות

 

כך גיליתי שהתינוק שלי אוכל בערך כל שעתיים וחצי שלוש, גיליתי שאחרי שהוא ישן בלילה 5-6 שעות (לילה = 20:00-02:00 אל תתלהבו…) הוא כמעט תמיד קם אחר כך כל שעה וחצי שעתיים לאכול ושלל דברים אחרים. למה זה חשוב? זה חשוב לקונטרול פריקים כמוני שרוצים לדעת מה קורה. יותר קל לי לקום ב-02:00 בלילה כשאני יודעת שאקום ב-02:00 בלילה כי ככה זה בדרך כלל, מאשר לקום בלי לדעת מה בכלל קורה או מה צפוי שיקרה. יותר קל לי לזהות בכי של רעב כשהוא סביב השעות שהגיוני שהתינוק ירצה לאכול, יותר קל לי לזהות עייפות שלו ככה, בקיצור – יש (בדרך כלל) איזשהו סוג של היגיון בשיגעון.

 

דברים איומים בשקט שקט

כשמגיעים מים עד נפש, והם מגיעים, ניתן ללחוש לאט ובשקט לתינוק באוזנו, תוך כדי נענוע עדין וחמים, את הדברים האיומים ביותר… "אתה עולה לאימא על העצבים"… "לאימא אין סבלנות בשבילך יותר" ועד לדברים גרועים יותר, מפאת פוליטיקלי קורקט אני נמנעת. אתם תחשבו לבד, כל אחד לפי הדברים שמוציאים אותו מדעתו. זה מוציא אגרסיות בצורה חיובית. נדמה לי שאפשר לעשות את זה כל עוד התינוק קטנטן, כשהוא קצת גדל צריך להפסיק…

 

להקשיב בעירבון מוגבל

השבוע אמרה לי אחות טיפת חלב שהתינוק "לא מקבל מספיק במשקל". אני אומרת לכם – הוא עולה יופי במשקל, כמו כן – זה מה יש. התינוק אוכל כמה שהוא רוצה ולא כמה שאני או אחות טיפת חלב רוצות. התינוק מסתבר – לא קרא את הספר ולא עובד לפי טבלאות וגרפים, הוא לא עושה הכול בזמן ולא כל כך בא לו להיות תמיד באחוזון החמישים. הוא גם נושם בתוך המנשא שלו, למרות שעשרות אנשים עצרו אותי ברחוב ובדקו אם אני לא הורגת את התינוק, הוא גם שורד למרות שהאוזניים שלו מחוץ לכובע, וגם פה יש לעוברי אורח מה להגיד לי, הוא חי למרות שהוא לובש את מה שהלבשתי לו ובאופן מדהים הוא אפילו משגשג למרות שהוא לא יונק יותר…

 

אז עצתי האחרונה היא – להקשיב לסובבים כולל רופאות, אחיות, הורים וחברים בעירבון מוגבל ולקחת את מה שמתאים לכם. אה, ועוד משהו: יש לכם חברים שאתם חושבים שהם הורים טובים? שאתם מעריכים את ההורות שלהם? שהילדים שלהם מחונכים באופן דומה לאופן שהייתם רוצים לראות את הילדים שלכם מתחנכים? הקשיבו רבות לעצות שלהם!

 

 

היריון ולידה: התינוק, המלחמה, השואה ואני

התינוק (שאבא שלו ביקש שלא אכתוב את שמו באינטרנט) בן חודשיים וכבר חווה מלחמה, בשלב הזה מרחוק, אבל כמה כבר רחוקה יבנה מתל אביב…? וכמה רחוקה המלחמה מסבא וסבתא שלו ברחובות?

מאז הולדתו התחזקה אצלי עוד יותר היהודייה הפנימית שבי, זו שקנתה דירה בגלל הבוידם, זו שמצד אחד הוציאה דרכון גרמני כדי שיהיה לאן לברוח, ומצד שני מאמינה באמונה שלמה שאין לאן לברוח ועוד יותר מזה – שחשוב להישאר כאן ולהיות שמאלנים טובים אוהבי ישראל.

 

מאז הולדתו אני חושבת על גלעד שליט כל יום. מאז הולדתו אני חושבת על אורי גרוסמן כל יום. מאז הולדתו אני מגרשת את מחשבות הבוידם שלי, את אנה פרנק, את המיליון וחצי כמה וכמה פעמים ביום. מאז הולדתו אני מייחלת לדברים שאף אימא במקום שפוי בעולם לא מייחלת לו – אולי תהיה לו רגל אחת יותר קצרה מהשנייה? אולי יהיה לו רשרוש בלב? אולי יהיה לו מספר גדול במשקפיים? אולי לא יוכלו לגייס אותו? אולי הוא פשוט יהיה איש טוב, סרבן ופציפיסט?

 

הוא יונק ואני מתבוננת בחצי עין בו ובחצי עין בכוחותינו הכותשים בפצצות את עזה ובילדים הרצים ברחובות שם ואצלנו. הוא יונק ואני קרועה בין האהבה שלי אליו לבין הערכים שעליהם אני עומדת לגדל אותו וביניהם שצריך להתגייס לצבא, שאין לנו ארץ אחרת, שצריך להיות שמאלני – ערכים שעלולים להוביל אותו… ושוב אני חושבת על גלעד שליט. על אורי גרוסמן.

היריון ולידה: מצ'עמם לי

לשמחתי הרבה, אחותי וכמה מחברותיי הטובות ילדו לפניי, כך שיכולתי לראות מה קורה להן ולהבין בצורה תיאורטית לפחות, מה עומד לעבור עליי כשייוולד לי ילד. ראיתי אותן מתחרפנות, ראיתי אותן בוכות, ראיתי אותן בברית, ראיתי אותן אחרי לילות ללא שינה ותרגלתי על התינוקות שלהן הכול – מהחלפת חיתול, דרך טיפול בפופיק ועד להרגעת כאבי בטן. בקיצור באתי מוכנה למלחמה.

 

ההכנה עזרה לי ברמה התיאורטית. את ההלם אף אחת לא יכלה באמת לרכך לי, ובכל זאת, הרבה דברים יכולתי להגיד לעצמי: זה קרה גם לשולה, זה קרה גם לברכה, על זה נחמה סיפרה לי ולהתנחם ששולה, ברכה ונחמה מתפקדות יפה היום וממש יש להן חיים למרות שהן אימהות.

 

אבל לצ'יעמום הגדול – לזה אף אחת לא הכינה אותי. חופשת לידה זה דבר משעמם אימה. לכל אם עתידית – קחי את זה בחשבון. מרגע שירדו לי המים לפני שישה שבועות, החיים שלי עברו לתוכנית שלוש השעות, ממש כמו תוכניות של מכונת כביסה. שלוש השעות שלי בנויות מחיתול, ציצי, בקבוק, ידיים, מיטה, חיתול, ציצי, בקבוק, ידיים, מיטה וחוזר חלילה לאורך כל היום והלילה והיום שלמחרת והלילה שלמחרת. הנושאים היחידים שמעסיקים אותי באמת וגורמים לי ממש להפעיל את המוח הם התעסקות בשאלות כגון: לשפן יש בית בין ענפי הזית… לה לה לה לה לה  בית לו ירוק ירוק. אני מנסה לאמץ את זכרוני ולשלוף את השורה השנייה של השיר, אבא שלו שר לו "בית לו מתוק מתוק בית לו ירוק ירוק". ברור שאלה לא המילים, אבל לאבא יש חיים מחוץ לבית ויש לו עוד דברים לחשוב עליהם ופחות אכפת לו מהי בדיוק המילה הנכונה בשיר. לי זה קריטי כרגע, כי זו פעולת המחשבה העיקרית שלי ביום.

 

לכן אימהות יקרות – מוגש לכן בזאת באהבה – שירה של מרים ילן שטקליס

 

"לשפן יש בית
בין עצי הזית
תחת כרוב מאוד מתוק
בית לו ירוק ירוק

ובבית עליה,
שם תגור יפיפייה,
שם תגור עמו תמיד
זו הגברת שפנפנית".

היריון ולידה: ריקוד הציצים הקופצים

באופן עקרוני הציצים שלי הם לא כזה סיפור מעניין. הם לא גדולים במיוחד, לא יפים במיוחד ולא עומדים במיוחד. הם לא ממש שווים בגודלם והם לא ממש שווים שיחה. אלא שאז נכנסתי להיריון.

 

תגדל – תגדל ותהיה גנרל

נכנסתי להיריון וחיכיתי שתתממש נבואתו הקסומה של אחד מהאקסים שלי, שהיה מבוגר ממני בזמן שיצאנו וכל החברות סביבו נכנסו להיריון: "חכי חכי כשתהיי בהיריון הציצים שלך יגדלו ככה!" הוא אמר והחווה בידו ציצים בגודל של פמלה אנדרסון ודולי פרטון. ישבתי וחיכיתי לראות איך לראשונה בחיי יהיו לי שדיים! דדיים! משהו גדול! רציתי לראות איך אראה עם ציצים במידה מרשימה. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי. תשעה חודשים חיכיתי. ו… כלום. הציצים שלי לא הראו אך סימן גדילה. מאוכזבת ויתרתי על החלום להסתובב בבית ולהציג בגאון את הציצים הענקיים שלי, כמובן שלא תיארתי לעצמי שתוך כמה חודשים אציג בגאון את הציצים (הקטנים) שלי לכל מי שירצה לראות, וגם למי שלא.

 

ריקוד הציצים הקופצים

הבנתי שמשהו השתנה טוטאלית בציצים שלי ופרטיות שלהם כשמצאתי את עצמי שבוע אחרי הלידה יושבת ליד שולחן האוכל עם בעלי ואימא שלי, אוכלת בסכין ומזלג, בפה סגור ובצורה מנומסת, ביצה וסלט – כשלגופי לא חולצה ולא חזייה. ארוחת ערב טופ לס. ישי יונק ולמרות עצותיה הרבות של יועצת ההנקה המוצלחת שלי, כשמוצצים לך איבר בגוף, כל איבר בגוף במשך 8 שעות ביום, זה כואב. אפילו מגע של בד כואב, אז נותנים להם להתאוורר קצת באוויר הפתוח.

בחודש האחרון ראו לי את הציצים אנשים שמעולם לא חשבתי שיראו לי את הציצים, כמו חמותי למשל, החברים ההומואים שלי, שאני החלטתי שסביר שיראו אותי מנסה לדחוק את הפטמה לפה של ישי, אבא שלי, אימא שלי, סבתא שלי, כל החברות שלי – בקיצור: כל דיכפין. ואין ברירה. כי בשלב הזה אני עד לא יודעת להניק עם חיתול עליי או משהו כזה, או להסוות את עצמי, אני צריכה ריכוז שיא, ממש כמו בשיעורי מתמטיקה בתיכון, אני צריכה להסתכל על ישי ולכוון אותו ולהוציא ולהכניס ו… ערב אחד בעלי נכנס הביתה ושאל אותי אם בקרוב אתחיל לרקוד בסלון בוגה בוגה מסביב למדורה וללבוש חצאית קש.

 

אימא טובה – אימא רעה

אני בטוחה שאני עומדת לעורר את חמתן של נשים רבות, אבל אני חושבת שיש טרור הנקה די קשה. וזה מרגיז אותי. נשים מניקות הן "טובות" ונשים לא מניקות הן "רעות". על הפאקינג קופסא של הסימילק כתוב "חלב אם הוא המזון הטוב ביותר עבור תינוקך". זה מזכיר לי בכל פעם שאני מכינה בקבוק את כתובות האזהרה המפחידות על קופסאות הסיגריות. גם כאן, תוך כדי שאני מערבבת את האבקה עם המים אני צריכה לשנן לעצמי שעדיף תינוק שאוכל גם בקבוק, אבל לא צורח מרעב, מתינוק מאושר שהאימא הטובה שלו נותנת לו רק ציצי, אבל לא מקבל את הכמות שהוא צריך ובוכה ובוכה ובוכה כמו שישי בכה ב-24 השעות הראשונות לחייו עד שנתתי לו בדמעות, גם בקבוק. יבואו ויגידו לי "תניקי יותר יהיה יותר" ואני אגיד – לא יכולה להניק יותר, או שאצא מדעתי. אני מניקה בממוצע 8 שעות ביום. לא יכולה להניק יותר. לא רוצה. לא מעוניינת. חוץ מזה, יועצת ההנקה שלי אישרה לי. היא אמרה לי לתת בקבוק. היא אשמה, צלבו אותה, אני רק ממלאת הוראות.

 

בכל ענייני ההנקה התחושה שלי היא שהמוסר הכפול הוא עצום. מצד אחד אחיות בית החולים / טיפת חלב מעודדות אותך להניק. מצד שני הן נוזפות בך אם התינוק לא "מקבל במשקל" בצורה שהן רוצות. מצד אחד הן מנסות לעזור לך בצורתן הן, מצד שני הן דוחפות לו בקבוק בשנייה שאת מסתובבת. באינטרנט אפשר למצוא רק "מתאבדות הנקה", נשים שלא חשוב מה קרה להן וכמה הן סבלו המשיכו להניק (אני מעריצה אתכן, בחיי, ואתן עושות לי רגשות אשמה חבל על הזמן, אבל אני לא אתן). קשה קשה, קשה מאוד למצוא מידע על האכלה מבקבוק. רק יועצת ההנקה שלי נתנה לי עצות טובות להאכלה מבקבוק, בקושי הצלחתי למצוא מידע על כמה לתת לתינוק לפי המשקל ובכלל, לא מצאתי מאמרים על תחליפי חלב אם, פרט למאמרים מהחברות המייצרות את התחליפים ולאלה קצת קשה להאמין…

 

ישי מקבל גם ציצים וגם בקבוק, אני לא בטוחה כמה אוכל הוא מקבל מהציצים, אבל הוא בטוח מקבל מהם חום ואהבה.

 

עוד על היריון ולידה:

ממרום אימהותי בת השבועיים

"תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין"

היריון ולידה: "תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין"

ישי הצליח להגיע לשלושה קילו (כמעט…) והרופא שלו אישר לנו למול אותו. לא רציתי שהרגע הזה יגיע. לאמיתו של דבר, כשאמרו לנו בסקירת המערכות שיש לנו בן, (מה שהיה לי ברור כי אני רציתי בת והאלוהים שלי הוא מרפי וחוקיו), עברו במוחי שתי תמונות – ברית המילה והבקו"ם. זה הצטרף למילותיו של הרופא שהביט במוניטור ואמר: "הנה אנחנו רואים פה יש לו חמש אצבעות, הוא יוכל לירות ב-M-16". נשבעת שזה מה שהוא אמר.

 

ההכנה להולדת בן תצטרך לקבל פוסט אחר, בינתיים נותר לי לחכות לברית. לא היה לי ספק שנמול אותו, לא רק משום שאני לא רוצה לעשות אותו שונה בבולבול מילדים אחרים בגן, אלא גם ואולי בעיקר משום שאנחנו יהודים. אנחנו יהודים ויהודים הם נימולים. זהו.

 

הכנתי רשימה של רופאים מוהלים שנותנים זריקת אלחוש לפני הברית, שלחתי לבעלי, הודעתי לו שמכאן ואילך, אני מבקשת לא להיות מעורבת בשום פרט מפרטי הברית ושקעתי בהדחקה מוחלטת עד לרגע שבו נכנסנו לאוטו בדרך לבית של הסבא וסבתא הצעירים, כשעה לפני הנפת הגיליוטינה.

 

ההורים שלי מספרים שהברית הייתה יפה מאוד, שישי לא בכה כשחתכו לו ושהמוהל ברך יפה מאוד ובעברית שניתן היה להבין. אני הייתי בחצר מתחת לבניין, עם אחותי וחברה, זו הייתה באמת, פשוטו כמשמעו 'עזרת נשים'. לא הייתה לי כוונה לראות איך אני מוסרת את התינוק הקטן שלי וחותכת לו את הבולבול בלי שום סיבה רפואית אמיתית.

 

ברית זה ברברי. אין ספק בזה. צריך היה כבר מזמן לעבור למשהו סמלי אחר. לדקור את האצבע ולהניח טיפה של דם על הבולבול או משהו כזה. משהו סמלי שלא כולל קילוף של העור מהזין. והאקט הזה של ברית המילה מוכיח שוב שקשה, קשה להיות יהודי.

 

ברוך הבא ליהדות.

 

***

ללהקה של אחי N.O.D יש שיר ששמו "ברית מילה", מתוך הדיסק שלהם "החיים".  כאן אפשר לשמוע.

 

וכאן זה למי שרוצה את המילים.

 

ברית מילה

חתיכת תינוק דפוק, מסכן, תפסיק להתבכיין,

זהו גזר פינו של מי שנולד בן,

בן תסתכל לי בעיניים ותהיה חזק,

אין מה לעשות, זה הכללים של המשחק,

אחרי תשעה ירחי לידה ושמונה ימי מילה,

הנה בא המוהל תגיד שלום לעורלה,

הם נותנים לך אלכוהול אתה מרגיש כל כך קול,

אבל לפני ששמת לב הלך חצי שטרונגול,

ילד מרמים אותך, אל תיתן להם לחתוך לך,

ברח כל עוד נפשך בך, זה הויקטור שלך, מה איתך?!

תתאפס על עצמך ואל תהיה תינוק,

תבלע את הדמעות ותשתוק.

 

תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין.

 

ילד תסתכל העולם, זה לא מקום מושלם,

אברהם קצץ את הבולבול ועכשיו אתה גם,

גם אני חתכתי פעם, זו הייתה טעות חיי,

לא אשכח את כאביי, את ייסוריי, את מילותיי האחרונות –

למה לא נולדתי עם פות?!

איך אתה נותן לזה לקרות, אידיוט,

ההורים שלך נהנים, דודים באים בשביל לראות,

מסודרים בשולחנות ולא אכפת להם תקלוט,

ילדון תדע שאם תהיה טעות אתה עלול למות,

המון אורחים שמברכים ברוך הבא למציאות,

לחיים – לא חיים, לתרבות – לא תרבות,

אל תיתן להם לקחת בקלות ילד.

 

תשקה אותו ביין, תחתוך לו את הזין.

הריון ולידה: ממרום אימהותי בת השבועיים

"יודע אתה מה שהינך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא.
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך,
אתה פלא.
אתה יחיד ומיוחד..."

[חוה אלברשטיין]

 

ישי נולד ב-29.10.2008, בחצות וחצי בלילה, בערך שלושה שבועות לפני שתכננו שיצא, ממש בתחילת שבוע 37. בפרספקטיבה של שבועיים, אם אפשר לקרוא לזה פרספקטיבה… אני נאלצת לומר שהלידה הייתה סבירה, ואם לא הייתי נאלצת להעביר את רובה בחדר עם עשרה אנשים זרים במחלקת יולדות ב' באיכילוב, כי לא היה מקום בחדר לידה, יכול להיות שאפילו הייתי מתארת אותה כטובה.

 

זה המקום לשלוח בקשת סליחה לכל היולדות שבדרך, ששכנו איתי במחלקת יולדות ב' בשעה שכרעתי, פיזית, ללדת במסדרון (טוב – לא ממש, סתם חיכיתי לפתיחה שבוששה לבוא), תוך שאני צועקת על בעלי, על האחיות, ועל רוב מי שהתקרב אליי. אם הייתי שומעת מישהי צועקת ככה לפני הלידה, בטח הייתי נתקפת חרדה עולמית. יולדות יקרות – איתכן הסליחה.

 

זה גם המקום להבטיח שבפוסטים הבאים בסדרה, אבוא חשבון עם בית החולים איכילוב, לא משום שכל כך הופתעתי ממה שקרה שם (ההכנה החשובה ביותר ללידה – אל תצפי לשום כלום שום דבר מבית החולים בו את יולדת ולא תופתעי מכך שאת לא מקבלת כלום חוץ מעצבים, פחד ורגשות אשמה), ולא משום שמה שקרה שם היה כל כך חריג, אלא משום שבא לי ואני יכולה ויכול להיות שיהיה בזה משהו תרפויטי שיגרום לכך שאוכל להיכנס בשערי בית חולים ליולדות מתישהו בעתיד הרחוק.

 

הדבר הטוב בכל עניין ההיריון, טחורים, כאבי גב, פיפי אינסופי, עייפות, הורמונים, כבדות, צירים, כאבים, צעקות, אפידורל, לחיצות – הוא העובדה שבסוף יוצא תינוק. תינוק שלם. עם אצבעות, ציפורניים, ריסים, גבות, עיניים שכשהן נפקחות רואים עולם שלם. איש שלם. בן אדם. קטן אמנם, אבל בן אדם. שלם. עולם מלא שבראנו ביחד. זה מאוד הפתיע אותי. לא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק, אלא שלא הבנתי שאחרי הלידה יהיה לי תינוק. לא הבנתי מה זה תינוק, מה זה אומר שיהיה לי תינוק ומה עומד לקרות לי מהרגע שיגמרו הלחיצות ויניחו אותו על החזה שלי. והוא יהיה בחוץ. נפרד. בן אדם. אם היה מבחן תיאוריה להיריון ולידה, אין ספק שהייתי עוברת אותו, אבל ברגע שהגיע הטסט והבוחן התיישב בכיסא שליד הנהג, נאלצתי להגיד שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד, קשה ללמוד שחיה בהתכתבות ובלתי אפשרי בעיניי להבין מה זה אומר ללדת ולהיות אימא בת שבועיים, בלי להיכנס להריון, להוליד ולחכות שבועיים.

 

ממרום אימהותי בת השבועיים, אני יוצאת בקריאה נרגשת לכל אישה שהרתה, ילדה ומתפקדת מאז כאם – אני מעריצה אתכן. לא יודעת מי אתן, מה עשיתן בחיים או איזה נשים אתן, אבל אם צלחתן את הטירונות הזו – אני מעריצה אתכן. ישר כוח! אתן נשים כבירות!

 

כשהכול מגרה, מעורר ומיני

ביזיון הלבשתן של ילדות ונערות מלהקת "מחולה", בחנוכתו (המיותרת, המטופשת והבזבזנית) של גשר המיתרים בירושלים, מצטרף השבוע לביזיון שירת התקווה רק על ידי החברים הגברים במקהלת הכנסת והדרת 2/3 מחברות המקהלה מהשירה בה. בשני המקרים ה"התחשבות" במיעוט החרדי, באה על חשבון ההתחשבות ב-51% מהציבור הישראלי – הנשים.

סביב אירועים כאלה, קשה לי שלא לנסות ולהבין – איך זה יכול להיות שה-כ-ו-ל מגרה את הגברים החרדים. זיז מרפק של אישה בת 75, אניץ שיער של ילדה בת 11, כל קרסול רגל של אישה, כל שירה הוא קול ערווה מגרה ולוהטת הגורמת לזכרותו של לובש קפוטה להתרומם גם באמצע יום עבודה בכנסת. כל סיבוב ריקודה של ילדה שעוד לא יודעת מהם ציצים גורם לתחושת קוצר נשימה ולגרון ניחר אצל חובש הכיפה השחורה שכנראה שאינו סומך על עצמו שיהיה מסוגל לעצור מבעד עצמו ולא להתנפל על הזנזונת הקטנה, הפתיינית, המשחרת לטרף, אותה לוליטה בת 11 שכל רצונה הוא לפתות אותו ולגרום לו לבעול אותה כאן ועכשיו, אחרת – למה שתחולל בגרביונים ובגד ריקוד לעיניו…?

אז אחרי מחשבה קצרה והיזכרות בגולדה מאיר, שאמרה בשנות ה-60, בעקבות גל תקיפות מיניות שפקד את הארץ, והצעה של חברי הכנסת הדתיים להטיל עוצר על נשים בחשיכה – "אבל הגברים הם אלה שתוקפים נשים ולכן, אם צריך להטיל עוצר על מישהו,  הרי שעל הגברים להישאר בבית, ולא הנשים". (ותודה לצבי טיגר שציטט) אני חושבת שמצאתי פתרון הגיוני והולם בדמות שלושה אביזרים שאם תרצה השם יהפכו להיות לבוש חובה לכל גבר, חרדי, דתי או חילוני שיביע תרעומת או מחאה כלפי פעולות שנשים עושות ומגרות אותו עד כדי חוסר יכולת לשלוט בעצמו.

סכי עיניים: אותם סכים המשמשים סוסים להתבונן קדימה בלבד ולא לסור ימינה או שמאלה.

אטמי אוזניים: שימנעו מהם לקבל זקפה רוטטת ובלתי נשלטת לשמע קולן הערב של נשות הכנסת השרות.

אזיקים: כי מי שמודיע קבל עם ועדה שהוא מתגרה משיער של ילדה בת 11, צריך להיות אזוק. 

רשימת ציוד לנסיעה לחו"ל – וטיפים לאנשים ששוכחים

אני אוהבת להיות מסודרת ומאורגנת. כנראה משום שבבסיסי, עם לקות הלמידה שלי, אני בלגניסטית לא נורמלית, ולכן הייתי צריכה לפתח שלל טכניקות שיביאו אותי לקו אחד עם אחד האדם ולא ישאירו אותי מאחור, כמו הרבה תלמידים שלי בעבר (אוי כמה הזדהיתי אתכם) שהיו מגיעים לבית ספר בלי תיק…

זה עוד קורה לי מדי פעם, ויעידו חברים לעבודה שחולקים איתי לעיתים אוטו, מה רבה ההיסטריה והבושה כשאני מגיעה לבארות יצחק (30-35 דקות  נסיעה מתל אביב) ומגלה… ש… "שכחתי את המחשב בבית!" – וזה קורה לי לפחות פעמיים בשנה.

 

אבל – בדברים שהצלחתי להתארגן עליהם, אני טובה. אחד מהם הוא לדאוג לא לשכוח. לא לשכוח את המחשב בבית (…) לא לשכוח לקחת תיק, סלולרי, ארנק, משקפי שמש, לא לשכוח לשלם ארנונה, להשאיר מפתח לעוזר, את יום ההולדת של בעלי ועוד ועוד – ואת זה אני עושה באמצעות רשימות, שרובן נתלות על הדלת עם מגנט מיוחד שקיבלתי ממי שהייתה אישתי לפני בעלי הנוכחי – חברת ילדות מגיל 5 שגם חלקה איתי בית כמה שנים טובות. ללא ספק המתנה הטובה ביותר שקיבלתי בחיים. אם פתק ענק מוצמד לידית ועליו כתוב "אוכל לעבודה במקרר!" סביר להניח שלא אשכח את האוכל לעבודה במקרר.

 

5 טיפים לשוכחים

  1. אם יש משהו חשוב במקרר – למשל בשר למנגל של 15 איש שמחכים לכם ביער – שימו את מפתחות האוטו במקרר, על הבשר.
  2. קליפס או מגנט על הדלת – המתנה הכי טובה שלכם לעצמכם
  3. נוהל קבוע ליציאה מהבית: תיק, מחשב, סלולרי, משקפיים, אוכל לעבודה, ארנק וכו'
  4. רשימות ציוד/משימות גנריות לשלל אירועים (כמו זו שאני  מביאה פה)
  5. תזכורות בסלולרי – יש אנשים ששונאים אותן, אני מכורה להן.

 

רשימת ציוד גנרית לנסיעה לחו"ל (נשים + גברים)

מזוודה

  1. מכנסיים
  2. חולצות
  3. תחתונים
  4. גרביים
  5. גופיות
  6. סווטשרטים
  7. סוודרים
  8. שמלות
  9. חצאיות
  10. ז'קט
  11. עניבות
  12. מעיל / פליז / מעיל רוח
  13. צעיף
  14. כפפות
  15. כובע
  16. פיג'מה
  17. בגדי בית
  18. בגד ים
  19. חגורה
  20. מגבת
  21. נעליים / ספורט / יציאה / סנדלים / בית / קרוקס
  22. כיפה
  23. תיק קטן ליציאה
  24. שק כביסה
  25. ספרים
  26. מתנות
  27. אוכל מיוחד

 

תיק כלי רחצה

  1. מברשת שיניים
  2. משחת שיניים
  3. סבון
  4. שמפו
  5. מרכך
  6. משחת גילוח וסכין גילוח
  7. אפטר-שייב
  8. דאודורנט
  9. בושם
  10. מספריים לציפורניים
  11. מסנן שמש
  12. טלק
  13. תכשיטים
  14. איפור
  15. משכחי כאבים: אקמול / אופטלגין / אדוויל
  16. ויטמינים
  17. תרופות בשימוש קבוע: גלולות / מיגרנה / סכרת
  18. אטמי אוזניים
  19. וזלין לשפתיים
  20. ערכת כלי תפירה

 

מחשב / סלולרי / מצלמה / ציוד חשמלי

1.      סלולרי + מטען

2.      מחשב נייד + מטען + כבלים לחיבור

3.      מצלמה + מטען (פילם – אם מישהו עוד משתמש…)

4.      MP3/MP4 + אוזניות + מוסיקה, סדרות וסרטים

5.      עכבר

6.      דיסק און קי

7.      פנס

8.      בטריות

9.      GPS + מטען

10.  ממיר חשמלי מוואט לוואט

 

תיק קטן – תיק צד

  1. ארנק
  2. דרכון
  3. ביטוח + טלפונים
  4. כרטיס טיסה
  5. רשימת טלפונים חירום ושל משפחה וחברים
  6. משקפיים
  7. משקפי שמש
  8. נרתיקים למשקפיים ומשקפי שמש
  9. ספר קריאה
  10. ספר הדרכה
  11. מפה
  12. מחשבון
  13. כלי כתיבה ודפדפת
  14. בקבוק מים
  15. מסטיקים
  16. נייר טואלט ומגבונים לחים
  17. תחתונים + גרביים + מברשת ומשחת שיניים (ליום אחד, במידה והמזוודה לא מגיעה)

 תוספות יתקבלו בברכה

כללים לכתיבת פיילוט תוכן – עם הלקוחה ובלעדיה

אם אתם עורכי תוכן, במשרד ממשלתי או בחברה פרטית – גם אתם צריכים מדי פעם להוכיח לאדם זה או אחר, לגוף מסוים בתוך או מחוץ לארגון, או סתם ללקוח – שאתם יודעים את העבודה ומסוגלים לכתוב תכנים ולערוך אותם בהתאם לכללי הקריאה והכתיבה באינטרנט.

 

ה"הוכחה" הזו מתבצעת באמצעות ביצוע "פיילוט תוכן". פיילוט תוכן הוא בעצם עבודה כתיבה או עריכה קטנה שניתנת לכם על ידי הלקוח ואיננה משולמת, ומטרתה – הוכחת יכולות ותיאום ציפיות ביניכם לבין הלקוח שלכם.

 

יש כמה כללים פשוטים שיסייעו לכם "לעבור את הפיילוט בשלום" וגם לקבל את העבודה.

 

מי הלקוחה ומה חשוב לה?

הלקוחה יכולה להיות הבוסית שלכם, היא יכולה להיות מנהלת מאגף אחר שלא מכירה טוב את העבודה שלכם, היא יכולה אפילו להיות עמיתה לעבודה או מישהי זוטרה מכם שזקוקה לעזרה שלכם או שקיבלה הוראה לעבוד איתכם. הלקוחה יכולה כמובן להיות גם "לקוחה אמיתית", כלומר – מישהי שרוצה לעבוד אתכם עבור תשלום. כך או כך – כולן לקוחות.

 

אז… מה זה חשוב מי הלקוחה? זה חשוב כיון שללקוחות שונים רצונות שונים ודגשים שונים במה חשוב להם, למנהלת השיווק כתיבה שיווקית יכולה להיות קריטית, למנכ"לית הדגשת ערכי החברה כולה וקידומה, למנהלת התפעול, יכולת מרשימה של כתיבת מדריכים טכניים יכולה לעשות את העבודה. בקיצור – קהל היעד של הפיילוט חשוב מאוד מבחינתכם.

 

כדי לברר את הסוגיה הזו וסוגיות רבות נוספות הבאות לידי ביטוי בשאלון הבא, הדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשמקבלים פיילוט תוכן הוא – לערוך שיחת טלפון או פגישה מקיפה עם הלקוחה.

 

שאלון ללקוחה

  •  מה מטרת הפיילוט מבחינתך? מה את רוצה להשיג בביצוע הפיילוט? ברוב הפעמים תקבלו תשובות בנאליות כגון "לראות שאת יודעת לכתוב", אבל מדי פעם תצוץ פה תשובה חשובה ומפתיעה. כך ששווה לשמוע את כל התשובות הבנאליות שבדרך. בנוסף, השאלה הזו עשויה לגרום למזמינת הפיילוט לחשוב בפעם הראשונה בחייה – מה היא בעצם רוצה… וזה לא מעט.
  • אילו יכולות חשוב לך שנפגין? אילו יכולות חשובות לך אצל עורכת התוכן שלך? (לדוגמה: זריזות, דייקנות, כתיבה נכונה לאינטרנט, יכולת עריכת לשון, יכולת כתיבה שיווקית, סדר וארגון המידע, יכולת הוספת מידע נוסף לתוכן הקיים, יכולת תחקור, יכולת מידענות וכו') קחו בחשבון שתצטרכו לתת ללקוחה כמה וכמה דוגמאות כדי שזו תוכל לענות לכם ביעילות על השאלות ולתת לכם תשובות שיסייעו לכם בביצוע הפיילוט
  • באיזה דגש תרצי את התוכן? כתיבה שימושית, כתיבה שיווקית, כתיבה רשמית, כתיבה עיתונאית, כתיבה טכנית.
  • האם יש ערכי מותג, שפה שיווקית נוכחית בה אתם משתמשים בכתיבת הטקסטים שלכם? אם כן, האם את רוצה שנדבוק בשפה שלכם או שנביא רעיונות לשפה חדשה? (כך או כך, בקשו לקבל את מסמך השפה נוכחי, במידה וישנו)
  • מהו הפיילוט עצמו שנתת לי?

  • מי קהל היעד של התוכן שנתת לי כפיילוט? לקוחות בישראל, לקוחות בעולם, עובדי החברה בארץ, עובדי החברה בעולם, משקיעים או שותפים.
  • איזה סוג תוכן נתת לנו כפיילוט? האם זה דף אודות? עמוד הבית? מאמר? טקסט מיידעי?
  • האם עמוד הנוכחי קיים באתר? למה אתם לא מרוצים ממנו?
  • האם יש חומרי רקע, מאמרים, דפי אינטרנט, אתרים שאני צריכה לקרוא כדי להיות מסוגלת לבצע את הפיילוט בהצלחה?
  • מי אשת הקשר שלי לשאלת שאלות בנושא עולם התוכן במהלך ביצוע הפיילוט? כלומר, את מי אוכל לראיין כשיהיו לי שאלות או כשארצה להוסיף תוספות תוכן לפיילוט?
  • מי עומד לבחון את תוצאות הפיילוט בסופו של דבר? (כאן תוכלו להנחות את הלקוחה לתת את הפיילוט לבחינתו של מישהו שמבין משהו בתוכן…)

 

שימו גבול

סוגיה חשובה נוספת בענייני ביצוע פיילוט תוכן, היא סימון קו הגבול ללקוח. לקוחות מאוד אוהבים לתת לכם פיילוט תוכן ולבחון אתכם. זה בסדר גמור ואתם עצמכם רוצים לבצע פיילוט תוכן, כי זה יביא לכם עבודה – אבל! לא בכל מחיר. להלן קווי גבול שחשוב לשמור עליהם

  1. אורך הפיילוט: 1-3 עמודי תוכן. אל תתחילו לערוך עמודים על עמודים כפיילוט, אין טעם. הוכחת יכולות אפשר לבצע גם בעמוד אחד. מניסיון.
  2. זמן השקעה בפיילוט: חצי יום עד יום עבודה. 
  3. כמות פיילוטים ללקוח: לטעמי? אחד בלבד. אלא אם מדובר בלקוח מאוד מאוד חשוב, אם פישלתם בביצוע הפיילוט הראשון, או אם מדובר על עבודה שונה מאוד מהפיילוט הראשון שביצעתם עבור הלקוח.
  4. עבור איזו עבודה עושים פיילוט תוכן? עבודה גדולה עד בינונית. בעיניי, אין טעם לעשות פיילוט תוכן עבור עבודה קטנה – אל תשכחו שבביצוע הפיילוט אתם עובדים בחינם…
  5. הבהירו ללקוחה כי היא לא תוכל להשתמש בפיילוט במידה ולא תשכור אתכם לעבודה.

 

ועוד קצת

אני דוגלת בלתת את הכול ועוד קצת – העוד קצת יהיה רשימה של הערות / שאלות / התייחסויות לטקסט / דברים שלא הצלחתם לבצע כיון שלא הייתה תקשורת עם הצד השני, אך הייתם מבצעים אם הייתה תקשורת, המלצות כאלה ואחרות – ובעצם, כל דבר שאתם רוצים להגיד שהוא מעבר לעריכת התוכן בפיילוט.

 

ומה אם נכשלים…?

וזה קורה. במידת האפשר, התקשרו ללקוחה ושאלו אותה "על מה נפלתם", כדי ללמוד ולהפיק לקחים. חשוב לדעת אם נפלתם על מחיר או אל עריכה, או על סגנון השפה, או על טיב השפה וכיוצא בזה. זה ילמד אתכם הרבה לעתיד. במידת הצורך והאפשר, ורק כשזה הגיוני – ניתן לבקש לבצע פיילוט נוסף כדי לשפר עמדות. חשוב לא לעשות את זה תמיד, אלא רק במקומות בהם יש בצד השני לקוחה טובה ומשתפת פעולה.

 

ומה אם גילתם שהלקוחה איומה…?

פיילוט הוא אקט דו צדדי. הלקוחה בוחנת אתכם, אבל! אל תשכחו, גם אתם בוחנים אותה. אם גיליתם במהלך העבודה על הפיילוט שהלקוחה בלתי נסבלת, הפכפכה בדעתה, משנה את הפיילוט, לא עקבית, מעצבנת, אלימה ובעצם, שאי אפשר לעבוד איתה בלי הרבה הרבה צרות… תוכלו לעשות ארבעה דברים

  1. להעלות מאוד את המחיר – קחו בחשבון שעבודה עם לקוחה הפכפכה משמעה, עוד ועוד עבודה, דראפטים על דראפטים והרבה כוחות נפש.
  2. להגביל את כמות התיקונים שהלקוחה יכולה לבצע על הטקסט שערכתם, ללא תוספת בתשלום. נגיד – שני סבבים של תיקונים, זה לגמרי סביר.
  3. לתת את העבודה לעובדת סבלנית ובעלת כוחות נפש ולהתריע מפני לקוחה קשה.
  4. לא לקבל את העבודה. כן. זה אפשרי. זה הגיוני. והרבה פעמים עם לקוחות קשות, זה הדבר הנכון ביותר לעשות. בנימוס, אבל לדחות את העבודה.

 

* חלק מהפוסט נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות, אך הוא מתאים ומתייחס לבני שני המינים

* * הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של ממשל זמין